שביבי אש
לסדר אחרי מות

וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימותו (טז, א):

במדרש רבה (ויק"ר כ, א): רבי שמעון פתח (קהלת ט, ב): "הכל כאשר לכל מקרה אחד לצדיק ולרשע וכו' ", לצדיק אלו בני אדם דכתיב בהון (מלאכי ב, ו): "בשלום ובמישור", ולרשע זה עדת קורח, דכתיב (במדבר טז, כו): "סורו נא", אלו נכנסו להקריב במחלוקת ויצאו שרופין, ואלו נכנסו להקריב שלא במחלקת ויצאו שרופין.

ואמר רבנו (נ"י) [זצ"ל] כי רבי שמעון רצה בזה לפרש דברי קהלת, כי חלילה לו לומר כי מקרה אחד יקרה את כלם והיה כצדיק כרשע, רק ר"ל כי לפעמים הצדיק ישפט במשפט חרוץ על חטאה קטנה כרשע על עון כבד, יען סביביו נשערה מאוד (תהליס נ, ג) ועי' בגמ' (יבמות קכא ע"ב), וחיליה דר"ש מן הדא, כי יאמר: "בקרבתם לפני ה' וימותו", והלא על אשר הקריבו אש זרה מתו ולא על קרבתם? - ובספרא (יו"כ אחרי סרח א) הוא אומר, ריה"ג אמר על הקריבה מתו ולא על ההקרבה, ור"ע אמר על ההקרבה מתו ולא על הקריבה –. והנה ר"ש ג"כ בשימת ר"ע רבו קאי, כי על הקריבם אש זרה מתו וא"כ מה זה אשר אמר "בקרבתם", ולכן מפרש כי על הקריבם אש זרה לא היה חטא משפט מות, ורק לפי ערך שני סרני ישראל אלה החרש והמסגר, להם נחשב לחטאה, יען בקרוביו יקדש ה'. וזהו: "בקרבתם לפני ה"', על אשר קרובים היו אל ה' ויקרים בעיניו מאוד לכן מתו, ועל זה הרים קהלת את משלו ויאמר: "מקרה אחד לצדיק ולרשע", כי הצדיק יענש על חטא מעט מזעיר בחמת קרי כרשע על רעתו הרבה והבן.

איש איש מבית ישראל אשר ישחט וכו' ונכרת האיש ההוא וכו' ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם (יז, ג-ו):

בזה יש לשאול: א', למה כתב: "מבית ישראל", אחרי אשר אמר: ואל כל בני ישראל תדבר? ב', מדוע יכרת האיש ההוא על אשר שחט בחוץ ואל פתח אוהל מועד לא הביאו, הלא לא זבח אותו לאלהים אחרים? ג', מה יענה הרמב"ן למקרא הזה אשר מפורש אומר: "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים", אשר מזה נראה בעליל, כי רק לכן צוה ה' את אבותינו על דברי עולה וזבח, למען לא יזבחו עוד לשעירים ככל תועבת הגוים, כאשר כתב הרמב"ם (מו"נ ח"ג פמ"ו), כי רצה ה' להסב את העם מן העבודה המאוסה ונתן להם תמורתה מעשה הקרבנות לה', והוא הרמב"ן ז"ל (ויקרא א, ט) צווח עליו ככרוכי' וישפוך סוללה על דבריו?

אולם אמר רבנו (נ"י) [זצ"ל], כי לפי הנראה לכן העמידה התורה את פרשת שחוטי חוץ אצל פרשת עבודת יום כיפור, באשר שם נראה דבר חדש וזר מאוד במעשה שעיר עזאזל אשר ישלחו אותו ביד איש עתי בנתיבות מות המדברה ולא יבא אל הקודש פנימה, ואין לנו לא כהן בעבודתו ולא לוי בדוכנו, מה העבודה הזאת לנו? – וכבר דברו בזה המבארים והאריכו למעניתם. וכלל היוצא מדבריהם, כי זה השעיר אנו נותנין שכם אחד לעזאזל "סיטרא דמסאבא", והוא מנת חלקו וכוסו, ואל יתאו עוד לטרוף כל זרוע וכתף שמינה להתיצב לשטן ביוה"כ.

ואם אמנם אין לנו חלק בנסתרות, ננקוט מיהא פלגא בידנו, כי התורה תעיד בנו, כי חלילה לנו ללמוד ממעשה שעיר המשתלח להעלות לשעירים עולה וכליל, ולאמר כי זאת אשר צוה ה' להקריב את קדשי בני ישראל, אך באוהל מועד, לא צוה כזאת רק את הכהנים, באשר המה קודש לה' כי את לחמו המה מקריבים ולא יתכן להם לעמוד לשרת בחוץ, אולם איש איש מבני ישראל יוכל להקריב קרבנו לכל אשר תתאוה נפשו, כמשפם איש עתי בשעיר עזאזל, ועל זה יזהיר אותו מלעשות ככה, כי גדול עונו מנשוא ונכרת האיש ההוא מישראל.

ואומר: "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים", ר"ל שלא יעשו עוד כמעשה שעיר המשתלח, יען רק ביוה"כ צוה ה' לעשות כה, והוא סוד כמוס מאתנו, והנסתרות לה', "אשר הם זונים אחריהם" סובב על השעירים, שדין ורוחין כי המה יזונו ויתאוו לאלה הקרבנות כמש"כ הרמב"ן ז"ל ודו"ק.