שביבי אש
לסדר בלק

וַיַּרְא בָּלָק בֶּןצִפּוֹר אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם מְאֹד כִּי רַב הוּא וַיָּקָץ מוֹאָב מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. (כב, ב-ג):

יש לשאול: א', למה מתחיל ומסיים ביִשְׂרָאֵל ובאמצע קראו עָם? ב', "וַיָּגָר וַיָּקָץ" – למה, ומה מורין?

ונראה לרבנו (נ"י) [זצ"ל] לפרש, כי הנה אמרו, כי מואב לא היה ירא פן יעשו אתו מלחמה, יען נאמר להם (דברים ב, ט): "אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה", ורק אנגריא היו יכולים לעשות לו לשלול ממנו שלל במש"כ הרמב"ן, וא"כ מה כל החרדה הזאת?

אולם י"ל, כי אחרי אשר ידע את כל אשר נעשה לסיחון ועוג, כי לקחו את ארצם מידם אף כי הוא מעבר לירדן אשר עליה לא נשבע ה' לאברהם לתת לזרעו אחריו, באשר מספר בני ישראל רב הוא, ולא יכלה ארץ כנען לשאת אותם, ולכן בני גד ובני ראובן לקחו חלקם שמה כי מקנה רב להם, לכן פחד ופחת היה לו, פן יפרדו מישראל האספסוף אשר בקרבו אשר לא מבני ישראל המה, ויערכו אתו מלחמה עד רדתו וישבו בארץ תחתיו, ומבני ישראל ירא כי יעשו אתו אנגרי' בעברם דרך ארצו.

וזה שכתוב: "וַיַּרְא בָּלָק בֶּןצִפּוֹר אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי", ואם אמנם לא יעשו אלה גם לו ככה, יען כן צוה אותם ה', אולם בכל זאת נוכח לדעת כי קצרה להם המצע מהשתרע בארץ ישראל, והמה ירשו נחלת גוים גם הלום מעבר לירדן, ולכן: "וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם" – הוא הערב רב, פן יבדלו מבני ישראל להכותו חרם וישבו בארצו – "כִּי רַב הוּא", ולא יוכלו לשבת יחדיו בארץ הכנעני. אבל גם נפל עליו אימתה ופחד מפני בני ישראל, כי יעשו אתו אנגריא, וע"ז אמר: "ויקץ מואב מפני בני ישראל".

ולפי פירוש רש"י הוא מלשון (בראשית כז, מו) "קצתי בחיי", ומקרא קצר הוא, כלומר: "ויקץ מואב" בחייו, מפני בני ישראל, ואמר, אם אמנם לא אמות כי אחיה, בכל זאת קצתי בחיי – חיים שאין בהם פרנסה וכלכלה, כי אם יעברו דרך ארצו ויעשו אתו אנגריא, ישדדו רבצו בשברם למו מטה לחם ונכרת אוכל מפימו ודו"ק.

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם לֹא תָאֹר אֶת הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא (כב, יב):

ברש"י: לא תלך עמהם אמר: אם כן אקללם במקומי, אמר לו: לא תאור את העם, אמר לו אם כן אברכם, אמר לו: אינן צריכין לברכתך.

עיין בשפתי חכמים, אבל לא כיון יפה. ואמר רבנו (נ"י) [זצ"ל], כי רש"י הוכיח כן, יען לא אמר: "ולא" תאור בוי"ו החיבור, מזה נראה כי הוא דיבור בפני עצמו, ועוד כי באם סגר לו הדרך לבלתי הלוך עמהם, איך יקללם, ולמה אמר: לא תאור, לכן פירש רש"י, כי בקש לקלל אותם במקומו, ועל זה השיב לו: "לא תאור את העם", יען בלעם בגובה אפו חשב, כי לכן לא נתנו ה' להלוך עם האנשים האלה באשר אינם חשובים וספונים לפי כבודו רק עם נכבדים מאלה, כאשר אמר (פסוק יג): מאן ה' לתתי להלוך "עמכם", הלא לכן שלח שרים רבים ונכבדים מאלה, ולכן כאשר באו מלאכי בלק אליו שנית, אמר לו ה', כי גם בראשונה לא חרד על כבודו שלא ילך רק עם שרים ורוזנים אדירי ארץ, אך אמר לו שלא ילך לאור את העם, ועיין ברמב"ן מדוע חרה אף ה' כי הולך הוא.

אולם מה שכתב רש"י, כי אח"כ אומר: אם כן אברכם, יפלא מאוד איך חיש מהר נתהפך בלעם מאויב ומתנקם לאוהב נאמן החפץ בברכתם?

ונראה לרבנו (נ"י) [זצ"ל], כי אולי יש לפרש על פי מה שאמרו, כי לא ירא מואב לנפשו פן יעשו אתו מלחמה, יען ה' צוה אותם: אל תצר את מואב, ורק אנגריא היה מותר, לשלול שלל ולבוז בז, ומזה פחד מאוד, אולם לא זה הדרך לעשות ככה, רק אם אין לאנשי המלחמה די מחסורם, ולכן אמר בלעם אם כן אברכם בעושר רב ובתים מלאים כל טוב, ואז לא יעשו אנגריא והבן.