שביבי אש
לסדר בהעלתך

דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת (ח, ב):

ברש"י: למה נסמכה פרשת מנורה לפרשת הנשיאים, לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה דעתו שלא היה עמהם בחנוכה לא הוא ולא שבטו, אמר לו הקב"ה חייך שלך גדולה משלהם שאתה מדליק ומטיב את הנרות.

ויפלא מאוד מי היה מוחה ביד אהרן מלקחת חבל בחנוכת המזבח, הלא גם הנשיאים מטוב לבם הביאו ולא צוה ה' אותם על ככה, ומשה לא ידע אם יפן אל מנחתם עד אשר אמר לו ה', ואם אהרן לא שת לבו להביא גם הוא, על ה' יזעף לבו? ומה גם כי ה' שקד להניח דעתו כי הוא יבעיר את הנרות? ועוד יפלא מה נתן לו בזה, עד שאמר: שלך גדולה משלהם? ועיין ברמב"ן.

אבל הנראה לרבנו (נ"י) [זצ"ל] בזה, כי הנה זה משפט העם עם המלך עת אשר יבא לשכון כבוד בתוכם ולחון את פני העיר, כי יחלו פניו במנחה ושאו לו משאות בשיר וקול תודה, וכן עשו נשיאי ישראל מדעתם, ויקריבו את קרבנם נדבת ידם לתת כבוד לאלהי ישראל אשר נתן את משכנו בתוכם – כמשל אשר הביא המד"ר ריש פ' אמור (כו, א) עיי"ש. אולם שרי המלך וסריסיו העומדים לשרת את פניו, לא עליהם להגיש מנחה ותשורה בעת ההוא באשר המה אתו עמו באים העירה, וגם להם יתנו יקר עם המלך, ובכבודו יתכבדו.

ולכן אהרן ושבטו, אשר בהם בחר ה' לעמוד לפניו לשרת, והני כהני שלוחי דרחמנא נינהו לכהן לפניו, לא יתכן להם להביא אשכר לה' בתוך הנשיאים הבאים בראש העם. ולכן עבר עליו רוח קנאה ויקנא בנשיאים ראשי בני ישראל, כי חבלים נפלו להם בנעימים לעשות יקר למלך הכבוד, והוא באשר הוא כהן לאל עליון חסר יבואנו, וה' רפא משובתו ונתן לו מצות הדלקה. והוא ע"פ סוף המשל במד"ר פ' אמור (שם), כי בראות המלך את כל הכבוד אשר עשו לו וייטב בעיניו, אז גם הוא אל ימנע הטוב מבעליו ויתן להם מוהר ומתן כיד המלך.

והנה סוכן המלך נגיד הבית, הוא יודיע את העם את דבר המלך וכי הוא חפץ ביקרם, וכן עשה ה' ע"י אהרן, בהעלותו את הנרות, הראה את העם לדעת כי ה' יאיר אליהם פניו לטוב להם. כמובא במד"ר (ריק"ר ל, יג) וכי לאורה הוא צריך אלא להודיע שהשכינה שורה בישראל, כי באור פני המלך חיים חן וחסד, כאשר נראה כי בעת אשר יתאנף ה' לערוץ אנוש מן הארץ יסתיר פניו ממנו, ככתוב (דברים לא, יח): ואנכי הסתר אסתיר פני מהם. ואם ישא עליהם פניו, אות היא כי דורש הוא שלומם וטובתם וזהו שאמר לו: "שלך גדולה משלהם", יען הוא ההולך לפני ה' בעמוד אש להודיע את העם את הטובות אשר דבר עליהם לעשות, ולהגיד לבני ישראל כי חנן אלהים אותם ואת טוב הארץ יאכלו ודו"ק.

דַּבֵּר בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת (ח, ב):

ברש"י: שצריך להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה.

עיין מה שכתב רבנו (נ"י) [זצ"ל] בזה בפרשת תצוה, וכמו חלב ודשן תשבע נפשך.

ויאמרו האנשים ההמה אליו אנחנו טמאים לנפש אדם למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' במועדו בתוך בני ישראל (ט, ז).

עיין רש"י וספרי (במדבר פיסקא סח), כי הטמאים טענו שיזרק הדם בטהרה, ודרשו כן, כי לולי זאת לא היו שואלים למה נגרע קושיא לאלקינו?

ולרבנו (נ"י) [זצ"ל] נראה פשוט, כי הנה מ"במועדו" הכתוב למעלה בפרשת פסח ראשון דרשו חמז"ל (פסחים עב, א): במועדו אפילו בשבת ואפילו בטומאה. והנה פרשה זו כבר ידע משה וכל זקני ישראל טרם אמר לו ה' חקת פסח שני, רק לא ידעו את ההבדל בין צבור ליחיד, ובזה התוכחו עם משה, ואמרו: "למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' 'במועדו' בתוך בני ישראל", כי כתוב במועדו, להורות שפסת קרב בטומאה, וא"כ למה נגרע יען מתי מספר אנחנו? ומשה גם הוא לא ידע הדבר על בוריו ואמר עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם, ודו"ק כי הוא כפתור ופרח.

וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה (יב, ג):

הנה בנח כתיב (בראשית ז, א): "כי אותך ראיתי צדיק לפני", וכתב רש"י: "ולא אמר צדיק תמים כאשר אמר בראש הפרשה, משום דאומרים מקצת שבחו של אדם בפניו וכולו שלא בפניו. והנה פה אצל משה אשר הוא כתב את התורה הלא כולו בפניו?

ואמר רבנו (נ"י) [זצ"ל], כי אולי לכן יש פה קרי וכתיב, וענו חסר יו"ד כתיב, ויש לפרשו גם מלשון עינוי, כי משה רבנו ע"ה היה מעונה מכל האדם, באשר הביטו תמיד אחריו לתת בו דופי, וכאשר גם מרים אחותו דברה בו, וזה היא עינוי גדול כמובן.

וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם (יב, ג):

יש לראות, מדוע עלה משה במדת ענוה ביתר שאת על כל יצורי עולם.

ונראה לרבנו (נ"י) [זצ"ל], על פי דברי החוזה מלובלין זי"ע על הפסוק (ירמיה ט, כב-כג): "אל יתהלל וכו' כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי", כי רק המשכ"ל לדרוש את האלהים ויודע דעת עליון, הוא יוכל להתפאר ולהתהלל, לא כן בחכמה, גבורה, ועושר כי אלה מתנת אלהים המה, וכאשר מסיים הנביא "כי באלה חפצתי נאום ה'", ר"ל, כי ברצון ה' נהיו אלה הגבור, החכם, והעשיר.

והנה כבר הבאנו בשם הר"ן בי"ב דרשותיו, כי מדרגת משה רבנו ע"ה אשר עלה עד ה' לדעת אותו פנים אל פנים, לא היה מפאת הכנתו אשר הכין את עצמו לזה, כי אין בגדר האנושי לעלות במעלות עד שיגיע להשגה גדולה כזו רק כי ה' הרים אותו בגרם המעלות לפי הצורך שיתן את התורה על ידו ונתן לו מתנת חנם (עיין מש"כ בזה בפ' בלק), וא"כ משה גם בהשכל וידוע את ה', לא היה יכול להתפאר, יען מיד ה' היתה גם זאת לו, ולכן היה ענו מכל האדם ודו"ק.