שביבי אש
לסדר בא

בֹּא אֶל פַּרְעֹה (י, א):

ברש"י: והתרה בו.

וצריך לומר, כי העיד בו על מכת ארבה, וא"כ מה זה אשר אמר: "כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ", הכי בעבור זה צוה להתרות בו?

והנה יש מפרשים, כי מה שאמר: "כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ", הן המה דברי ההתראה, כי יאמר לו כי ה' עומד לשטן לו לבלתי שלחם, וזהו כוונת הכתוב: "בֹּא אֶל פַּרְעֹה" להתרותו, כי תאמר לו: "כִּיאֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ", ומעתה היה לו לשלחם להראות למשה כי שקר בפיו. – וזהו: אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם – ונכון הוא. אולם לפי"ז התראה זו לא היתה על מכת ארבה כי שם התרה בו בפני עצמו, ואם כן יש לשאול מה נשתנית התראה זו מכל שאר התראות, שכל שאר ההתראות באו על איזה מכה מן המכות, וזו לבדה באה ואין מכה איתה ומה טיבה?

ונראה לרבינו (נ"י) [זצ"ל] לומר, כי התראה זו סובבת והולכת על מכת ברד, יען שם אמר משה אל פרעה, כאשר שאל מאתו להעתיר אל ה' כי יחדלו הקולות והברד, לאמר: כצאתי את העיר אפרוש את כפי אל ה', "וְאַתָּה וַעֲבָדֶיךָ יָדַעְתִּי כִּי טֶרֶם תִּירְאוּן מִפְּנֵי ה'" (ט, כט-ל), ודבריו אלה הכבידו את לב פרעה בחשבו כי הגיעה העת כי יחדול הברד כמשפטו יום יום, ותפלת משה לא פעלה מאומה כי לולי כן היה, מה ראה משה על ככה להעתיר בעדינו, הלא ידע כי עוד לא נירא ולא נאמין בה', ועל כן צוה ה' את משה להכהות את שיניו ולאמר לו: "כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ" ונתתי לו מקום לטעות – לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ נֵלֵךְ (י, ט):

יש לדייק, מה זה אשר כתב "נֵלֵךְ – נֵלֵךְ" שתי פעמים, וגם בתשובת פרעה אשר השיב: "לְכוּ נָא הַגְּבָרִים וְעִבְדוּ אֶת ה' כִּי אֹתָהּ אַתֶּם מְבַקְשִׁים", ופירש רש"י: אותה עבודה בקשתם עד הנה נִזְבְּחָה לֵאלֹקֵינוּ, ואין דרך הטף לזבוח, עכ"ל, יש להקשות, דא"כ הוא כי חפץ לשלוח הגברים לזבוח רק הטף יוצג, א"כ מדוע עצור עצר את מקניהם, ממה יעלו זבחים ועולות אם אין מקניהם אתם? ואין לומר כי באמרו: "לְכוּ נָא הַגְּבָרִים" לא רצה למנוע מהם בקרם וצאנם – רק טפם, יען הלא נראה, כי אחרי מכת חשך אשר הפך פרעה את לב האבן אשר בקרבו ללב בשר ולא חָשַׂך מהם בנוהם ובנותיהם, עוד החזיק בבקרם כאשר אמר: "גַּם טַפְּכֶם יֵלֵךְ עִמָּכֶם" – "רַק צֹאנְכֶם וּבְקַרְכֶם יֻצָּג"?

ונראה לרבינו (נ"י) [זצ"ל], כי הנה בדורות קדם אלה, בימי שבת ישראל במצרים היו העמים עובדים את אלהיהם בעבודות שונות ויקריבו קרבנם מן הבקר ומן הצאן אבל גם את בניהם ובנותיהם ישרפו באש לאלהיהם. והנה גם את אבותינו צוה ה' במצרים לעבדו בכעין שני מיני עבודות האלה, והמה: פסח שהוא בא מן הצאן, ומילה שהוא כקרבן אדם, אשר עליה מפורש בקבלה (תהלים מד, כג): "כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם", ובזכות שתי מצות אלו נגאלו, כמה שנאמר (יחזקאל טז, ו): "וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי", דמים תרתי משמע דם פסח ודם מילה (רו"ר טז, ו, א).

וידוע זאת כי בראשונה לא רצה ה' לצוות את אבותינו על מעשה הקרבנות: "הַחֵפֶץ לַה' בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים"? – "הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב" (שמו"א טו, כב), וזה כל האדם, כאשר צוח ירמיהו החוזה בשם ה' (ירמיה ז, כב - כג): "כִּי לֹא דִבַּרְתִּי אֶתאֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים וגו', עַל דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח כִּי אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה צִוִּיתִי אוֹתָם לֵאמֹר שִׁמְעוּ בְקוֹלִי וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים", ורק אחרי אשר חטאו בחורב ויעשו עגל, צוה להם ה' לעשות את המשכן ולבנות בו מזבח להקריב עליו חלב ודם.

והנה משה רעי' מהימנא כמה יגיעות יגע להעלות את ישראל על במתי האמונה והדעת, להיותם כולם עם סגולה ממלכת כהנים וגוי קדוש לעבוד את ה' בלבבם ונפשם ולשמוע בקולו, ואל יצטרכו לעבדו בעולות אילים וחלב מריאים, רק בני ישראל היו עוד קצרי דעת ושמן כהלם לבם.

והנה אמר: "בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ" לעבוד את ה', ובמה? "בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ נֵלֵךְ" אשר מהם ניקח לעבדו, ופרעה חשב כי חפץ משה להרגיל את העם בתועבת מצרים להקריב כיום גם נפשות אדם, והשיב לו: "לְכוּ נָא הַגְּבָרִים וְעִבְדוּ אֶת ה'", בלתי אם תגזרו צאן ממכלאות וטפח טפח בנים ובנות "כִּי אֹתָהּ אַתֶּם מְבַקְשִׁים", עבודה כזו שאין בה תקרובת כלל אותה אתם חפצים להנהיג בה את העם, יען "זִבְחֵי אֱלֹקִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה" (תהלים נא, יט).

ומשה לא השיב אז מאתנה, יען גרשו אותם מאת פני פרעה, ואחרי מכת חןשך כאשר אמר פרעה: "גַּם טַפְּכֶם יֵלֵךְ עִמָּכֶם" – "רַק צֹאנְכֶם וּבְקַרְכֶם יֻצָּ", אז השיב לו משה, כי זאת פשיטא לנו אשר אלהי העברים לא יחפוץ בזבחי אדם, כי תועבת ה' כל עבטה אלה, ורק ממקננו נקה לעבדו, ועל שאילתא דשאילנא מקדמך כי אנו מבקשים עבודה תמה בלי קרבנות, ע"ז אשיב לך: כי "אֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע מַה נַּעֲבֹד אֶת יְהוָה עַד בֹּאֵנוּ שָׁמָּה" ר"ל עד שנגיע אל מדרגה זו אשר אנו רוצים, עד אז לא נדע לעבוד את ה' באופן אחר ודו"ק. - ועיין ברש"י איך נדחק לפרש מה זה ואנחנו לא נדע.