שביבי אש
לסדר בראשית

וַיַּעַשׂ אֱלֹקִים אֶת הָרָקִיעַ וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ וַיְהִי כֵן (א, ז):

הקשה הרמב"ן ז"ל למה כתב כאן ויהי כן, כי זה מורה שיצא הציווי אל הפועל, והלא כאן כבר אמר ויעש אחרי אשר אמר ויאמר?

ומפרש רבנו (נ"י) [זצ"ל] בשם אביו הגאון זצ"ל דרצה כאן להפסיק בין אמירה זו לאמירה שאח"כ: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִקָּווּ הַמַּיִם" (פסוק ט) - שהרמב"ן ז"ל כתב שמתחלה ברא הקב"ה חומר אחד מאין מוחלט שהי' מוכן לקבל צורת ארבע יסודות שהיא צורה כללית, ואח"כ אמר הקב"ה, והתפרדו אלו יסודות לדברים רבים כאשר תחזינה עינינו, - וידוע אצל חכמי הטבע שלפי כוחות ד' היסודות לא הי' אפשר שהארץ תהי' גבוה מעל המים, כי יסוד העפר כבד מן יסוד המים והעפר יוצלל במים אדירים, והראה הקב"ה דבר חידוש נגד הטבע ואמר יקוו המים אל מקום אחד ותראה היבשה עד שהלכו המים למקום נמוך והארץ עומדת על המים.

ובזה פירש מה שאמר דוד המלך ע"ה: "לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ" (תהלים כד, א), ר"ל אביא לך ראי' שאין העולם קדמון רק נברא מאת ד', "כִּי הוּא עַל יַמִּים יְסָדָהּ וְעַל נְהָרוֹת יְכוֹנְנֶהָכי" (שם פסוק ב), היפך טבע היסודות.

וזה שאמר "וַיַּעַשׂ אֱלֹקִים אֶת הָרָקִיעַ וַיַּבְדֵּל ... וַיְהִי כֵן", כפי' הרמב"ן ז"ל שהי' כן תמיד מתחילת בריאת חומר הראשון מוכן לקבל צורה, כי ההבדלה בין מים למים לא היתה נגד הטבע, אבל "וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים יִקָּווּ הַמַּיִם ... וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה", זה הי' נגד הטבע כנ"ל, ובכל זאת נהיה הכל כמו שגזר, כי יד ד' עשתה זאת.

ויאמר וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹקִים וגו' אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ (ב, יח):

וברש"י זכה עזר, לא זכה נעשה לו כנגדו (יבמות סג ע"א בר"ר יז, ג).

ונראה לרבנו (נ"י) [זצ"ל] לומר, כי הנה האיש אשר בגפו הוא ואין אשה עמו, עליו לעשות במלאכה כל היום בבית ובחוץ עד בלתי השאיר לו שריד בעת לתורה ותושיה כמו שאמרו בתלמוד (שבת קית, ב), ר' יומי קרא לאתתי' ביתי, ואשה במה עזרתו כלום, כותת אדם חטין ולובש פשתן (יבמות סג, א) וכו'. אמנם אם בעל אשה הוא, נקי הוא לביתו, לא יעבוד עבודת בית, לא יהי' טוחן בריחיים ולא יארוג בפשתן ויוכל לעשות לה'. ומעתה אם כן יעשה, כי יקדיש עתותיו אלו בלתי לה' לבדו, אז האשה אשר נתן אלהים עמדו לעזר תחשב לו, כי יזכה את אורחו לשמור כדברו. אמנם אם בעתים האלה יתהלך ברחובות את נערים ועם לצים ילוץ, אז לקללה תחשב לו ונעשה לו כנגדו, כי טוב היה לו אילו היה עושה בצרכי ביתו מלעסוק בדברים בטלים ודו"ק.

אמנם אם כבר ביארו חמז"ל את המקרא הראשון, מה יענו לקול המקרא האחרון אשר יאמר, וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת וכו' וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ (בראשית ב, כ)?

ונראה לרבנו (נ"י) [זצ"ל] כי דבר גדול רמזה לנו התורה בזה, להיות שיש חכמי אומות האומרים כי האדם באשר הוא אדם עיר פרא נולד (איוב יא, יב) וראשית בואו מן הקוף ומן הדומה לו, אולם מה חשכו עיניהם מראות, הלא אמרו (בכורות דף ח ע"א) שלשה משמשין פנים כנגד פנים, דג, נחש ואדם. וזולת שלשה אלה כולם משמשין פנים כנגד אחור וגם הקוף הוא כאחד מהם.

ונראה לרבנו (נ"י) [זצ"ל] כי גם הנחש טרם נקצצו רגליה עשתה את דרכה ככל חית הארץ ותהי לאחור ולא לפנים כמובן - ולא נשאר בארץ זולתי האדם אשר ידע את דרכו פנים אל פנים ודג בימים - כי כל מה שיש ביבשה יש כנגדו בים (חלוין קכז ע"א) - וזה מן הנמנע הוא כי ישתנה הקוף ויתהפך כולו לאחר עד היותו כאיש בבואו אל אשתו פנים אל פנים, ועל זה יצאה תורתינו להורות לנו, באמרה כי לכל חית הארץ לא מצא האדם עזר "כְּנֶגְדּוֹ" שיהי' משמש כנגד פנים לכן אעשה לו עזר כנגדו וד"ל.

וְאֵיבָה אָשִׁית וכו' הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב (ג, טו):

פירש רבנו נ"י [זצ"ל] דרך רמז ע"פ מה שאמרו במדרש (תהלים מט, ג) על המקרא (תהלים מט, ו) "לָמָּה אִירָא בִּימֵי רָע עֲוֹן עֲקֵבַי יְסוּבֵּנִי" כי מדבר על ימי המשפט והדין, המה ר"ה ויוה"כ, אשר מלכינו דוד ע"ה לא ירא לנפשו מן העונות אשר גדלו מאוד יען כופר ימצא בעדם עת עשותו תשובה וישוב עליהם בכל לב, אולם פחד ופחת היו לו על עבירות שאדם דש בעקביו ואין איש שם על לב לשוב עליהם, וזה שאמר: "הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ", ר"ל האדם עת אשר ישוב בר"ה מחטאיו הגדולים וישוף את הנחש הוא השטן המסית ומדיח, ולשוא כל עמלו, אבל "וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב", כי תתפוש אותו בעבירות שהוא דש בעקביו אשר קשה מאוד לשוב עליהם, וכיון דרש כהיתירא דמיין לו, ודו"ק.

אֶל הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים (ג, טז):

ברש"י: עִצְּבוֹנֵךְ, זה צער גידול בנים. וְהֵרֹנֵךְ, צער העיבור: בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים, צער הלידה:

הסדר מהופך כאשר יראה כל רואה. והאבן עזרא באמת נשמר מזה, ופי' עצבונך צער העינוי בדם בתולים.

ונראה לרבנו (נ"י) [זצ"ל] לומר, כי כל אחד מן המבארים הגדולים האלה לשיטתו הולך, כי על הפסוק "וְהָאָדָם, יָדַע אֶת-חַוָּה אִשְׁתּוֹ" (ד, א) מפרש רש"י כדעת האומר ידע כבר קודם החטא, ואז הרתה גם ילדה, אבל האבן עזרא מפרש כדעת האומר, ידע אחרי אשר ראה כי אינו קיים באיש כדי להתקיים במין.

ומעתה גם רש"י לפי דבריו מצא את הסדר נכון לפניו: עִצְּבוֹנֵךְ: צער גידול בנים, אשר היו לה מקדם הלא המה קין והבל אשר שכלה גם שניהם יום אחד כי את הבל הרגו קין, וקין גם הוא נסע ממנה ונגלה וילך נע ונד, ואח"כ מפרש הרונך ובעצב תלדי: בבנים אשר תלד אחרי כן. ועיין בתלמוד עירובין (ק ע"ב) כי דורש שניהם מריבוי דהרבה ארבה עיי"ש. ודו"ק.