שביבי אש
לסדר דברים

אֵלֶּה הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה (א, א):

במדרש רבה (דב"ר א, א): עד שלא זכה משה בתורה כתיב ביה (שמות ד, י): לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי, כיון שזכה לתורה נתרפא לשונו והתחיל לדבר דברים, מנין nמה שקרינו בענין: אלה הדברים אשר דבר משה.

ויש לשאול, הלא כל ישראל נתרפאו במתן תורה, ומה רבותא איכא במשה ?

ואמר רבנו (נ"י) [זצ"ל] לפרוש, כי הנה משה רבנו ע"ה לא רצה להיות קצין עם לנהוג את בני ישראל, בהיותו עניו מאוד, ולא מלאו לבו להיותו מוכיח בשער, ולכן אמר: "לא איש דברים אנכי", כי אשא מדברותי לדבר קשות במקהלות להגיד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם. אולם אחרי אשר קבל את התורה, היה יכול להוכיחם לבל יפגע בכבודם, באמרו להם, כה וכה כתיב בתורה, את זה תעשו ואת זה לא תעשו, כאשר אמרו בתלמוד (קייושין לב ע"א) "הרי שהיה רבו או אביו עובר על דברי תורה", ולא יתכן לו להוכיחם על פניהם: "אלא אומר כך למדתני רבנו, או, אבא כך כתוב בתורה", ובזה לא יחלל כבודם.

וכן משה, טרם קבל את התורה משפטיה וחוקותיה לא היה יכול להוכיחם רק בדברי עצמו, והוא היה עניו מאד, לכן אמר לא איש דברים אנכי, כי אקרא בגרון להוכיח אחרים. אבל כאשר קבל את התורה, אז הרים כשופר קולו ואמר להם, זאת וזאת צוה ה': ולכן יפה כתוב אלה הדברים אשר דבר משה, וד"ל כי דפח"ח.

ה' אֱלֹקֵי אֲבוֹתֵכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם (א, יא)

ברש"י: אמרו לו, משה קצבה אתה נותן לברכתינו כבר הבטיח וכו', אמר להם זו משלי אבל הוא יברך אתכם כאשר דבר לכם.

ויש לראות, המעט היה להם הברכה אשר ברכם משה אלף פעמים ככה, הלא הוא מספר עצום מאוד אשר לא היו ולא יהיו כמוהו לעולם?

ונרעה לרבנו (נ"י) [זצ"ל] כי הנה זאת ידענו, כי כל הנמצא פה עלי אדמות בדומם צומח חי מדבר, לא יעמוד כה תמיד על משמרתו, רק הולך הוא מקצה אל קצה ותהלוכותיו המה, או מלמעלה למטה או מלמטה למעלה, ואם יגיע למעלה ראש אל הנקודה העליונה [קולי-מינאציאנספונקט], אז בהכרם יפול מטה וילך הלך וסמור עד אשר כליל יחלוף,

ולכון אמרו למשה: "קצבה אתה נותן לברכתינו"? באשר אמר אלף פעמים ככה, ואם כן נבול שמת עד כמה עלה נעלה, ואם יבואו ויגיעו שמה הלא בהכרח יפלו אחרונית וילכו לאבדון, כאשר קרה כן לכמה וכמה אומות כי גדלו והצליחו וראשם לעב הגיע, ואז החלו לנפול מאיגרא רמא לבירא עמיקתא ונאבדו ונכלו כליון חרוץ ולא נשאר מהם שריד, הלא לכן כאשר ברכם ה' אמר (בראשית כב יז): "וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם", "וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִסָּפֵר מֵרֹב" (שם לב, יג), ולא נתן קצבה לברכתם, לרמז כי ישראל יקום לעולם ויחי עוד לנצח לא יראו השחת, כי לעולם לא יגיעו אל הנקודה העליונה בברכה אשר ברך אתם, ולכן הלינו על משה שנתן קצבה.

וע"ז השיב להם: "זו משלי", ר"ל, כי גם זה הוא ממפר עצום מאוד אשר לא יעלו אליו לעולם ולא יגיעו לנקודה העליונה אשר משם היא הירידה והכליון, אולם באשר הוא בעל גבול ותכלית דבר, מדבר שיש בו קצבה, אבל "הוא" – אלהי עולם ה', שהוא בלתי בעל תכלית, דבר בלשון שאין בו קצבה. אולם שניהם לדבר אחד נתכוונו, שאין אבדון וכליון לישראל ועד עולם יראו אור ודו"ק.