שביבי אש
לסדר עקב

וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְשָׁמַר ח"א אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ וכו' (ז, יב);

הנה ההרגש מבואר, שאם ישמרו בני ישראל את המשפטים אשר צוה ה' אותם, מדוע לא תהיה משכורתם שלימה בלתי אם יזכור להם ה' את הברית אשר כרת את אבותם?

והנה רבנו (נ"י) [זצ"ל] הטיף כטל אמרתו, ויאמר עפ"י הרמב"ם (הלכות מלכיס פרק ט הלכה יא): אשר יאמר וז"ל: כל המקבל שבע מצות וכו' יש לו חלק לעה"ב, והוא שיקבל ויעשה אותן מפני שצוה בהן הקב"ה בתורתו וכו', אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת אין זה גר תושב ואינו מחסידי אומות העולם. והנה בכסף משנה שם העמיק שאלה מאין הוציא זאת הרמב"ם ואיזו מקומו בתלמוד.

וראה זה אשר מצא רבנו (נ"י) [זצ"ל] בתלמוד (ע"ז דף ב ע"ב) אשר דרשו שם: רָאָה וַיַּתֵּר גּוֹיִם (חבקוק נ, ו): ראה שאין אומות העולם מקיימין שבע מצות עמד והתירן וכו', ומסיק שאפילו מקיימין אותן אין מקבלין עליהן שכר. והנה כל מבין דבר ישאל, אם האבות חטאו ולא אבו בדרכיו הלוך, לקיים שבע מצות, מדוע זה נעשוק שכר בנים המחזיקים בהם בכל לב, וכי משום דאבות אכלו בוסר השיני בנים תכהינה (ירמיה לא, כח)? לכן מצא הרמב"ם בחכמתו נכון בעיניו לפרש כי כוונת הגמרא היא לזמר, כי עמד והתירן, ולא יבואו על שכרן אם יקיימו אותן "מפאת הכרעת דעתם ושכלם אשר יורה להם ככה", ורק אם ישמרו אותן באשר כי כן צוה ה' אז יתן ה' שכרם.

אולם לא כן יתנהג ה' עם בני "הראל אשר זכות אבותם מסייעתם. כי אלה, אף אם ישמרו חוקיו ותורותיו ינצורו, רק בעבור הכרעת דעתם כי השכילו למצוא בהם טעם לקיימם טוב להם, אל ימנע ה' את הטוב מהם ויתן להם את שכרם בזכות אבותם אשר נשבע להם. והנה מלת "עקב" לשון סיבה ודעת מלשון עיקבא ורמיה, וזה שאמר הכתוב: "והיה עקב תשמעון", אף אם תשמעו אל החקים האלה בעבור הסיבה ורוח אחרת שתהיה עמכם לשמור ולעשות אותם כי דעתכם תטה אתכם לזה, מכל מקום תקחו הלקם בשכר. ואומר הטעם: "ושמר ה' אלקיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך" לכן בחר בזרעם אחריהם, ויהיה חשוב ומקובל לפניו המעשה אשר יעשון בכל אופן וכוונה שתהיה ודו"ק.

וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ וכו' (ח, י):

ברמב"ן: וכאשר תאכל ותשבע בארץ המזבה תברך עליה את השם, ורבותינו (ברכות מח ע"ב) קבלו, שזו מצות עשה וטעמו, ותברך את ה' אלהיך, וכן וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ וכו' (דברים כב, ח).

ואמר רבנו (נ"י) [זצ"ל] כי אין הנידון דומה לראיה, יען שם כתוב: "כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ", וא"כ מה שאמר: "וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה" – הוא ציווי, אבל פה שהוא רק סיפור דברים, שמספר והולך את אשר יקרה אותם, למה נֹאמַר כי "וברכת" הוא ציווי כאלו היה כתוב תברך?

אולם אמר רבנו (נ"י) [זצ"ל], כי דברי חכמינו ז"ל המה כמסמרות נטועים במקום נאמן, ויפה הוכיחו פירושם. יען כי אחרי כן אומר (פס' יא - יד): "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' וכו' פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וכו' וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ", אשר מזה נראה, כי אכול ושבוע יביאו את האדם לשכח את ה' ולא לברך אותו, ואיך ידבר הכתוב תהפוכות כאלה שאמר, כי אם יאכל לשובע יקום לברך, ומיד אח"כ מזהירו שאם יטיב לבו אל ישכח את ה'? ולכן יפה אמרו כי וברכת היא ציווי אשר כן צוה ה'.

ומה שלא אמר תברך בדרך ציווי יש לפרש כי חפץ לרמז פה על מה שאמרו חמז"ל (כרכות כ ע"ב): איך לא אשא להם פנים שאני כתבתי בתורתי: "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ", והם מדקדקים עד כזית וכביצה, ולכן כתב: " וּבֵרַכְתָּ" בדרך סיפור, להעיד כי עתידין הם לברך על מה שלא נצטוו, על כזית ועל כביצה, וליכא מידי דלא רמיזי באורייתא.

ובזה מיושב על נכון מה שהקשו, כי באם אין צריך לברך אם כן היא ברכה לבטלה, אולם לפי האמת כיון שהתורה גם כן רמזה על זה, אינה ברכה לבטלה והבן.

וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה"א שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה וכו' (ו, יב):

עיין רמב"ן שכתב, כי הכל נמשך אל סוף פסוק שני שמסיים "לְטוֹב לָךְ". והנה חמז"ל לא כן עמהם כידוע. ועל הרמב"ן יפלא, כי אם ענין אחד הוא, מדוע חלק דבריו בשני פסוקים, ועוד כי במקרא שני מתחיל ואומר: "לִשְׁמֹר אֶת וכו'", והיה לו לתמר "וְלִשְׁמֹר" בוי"ו החיבור?

ולכן נראה לרבנו (נ"י) [זצ"ל], כי הנה זאת ידענו, כי רק לכן נתן ה' לנו את חוקותיו ותורותיו, מצות אנשים אשר כלם סובבים הולכים על תהלוכות בני אדם יצירי אדמה, רק למען הישיר דרכם ולצרוף כבור סיגיהם, לקרבם אל ה' לעבדו וליראה אותו, וממנה יתד ממנה פנה, לנטל ולנשא קרוצי חומר אלה לאהבה את ה' ולדבקה בו, והיא היא אבן הראשה להכניע בה את החומר ולפרוק את עולו מעל צוארנו.

וזה שאמר: "מָה יְה"א שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה"א לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת ה"א בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ", כי כל חפץ ה' ומגמתו בתתו את התורה, לצרף בה את בני האדם אשר מעפר יסודם, ולרומם אותם לעבוד את ה' בכל לבבם ומאודם,

ואמר: ללכת "בְּכָל דְּרָכָיו", הנה חובת הלבבות להסיר מקרבם את לב האבן ולתת תחתיו לב בשר, למען ילכו בדרכי ה' כאשר אמרו (שבת קלג ע"ב): "מה הוא רחום אף אתה כן מה הוא חנון אף אתה כן", והן המה דרכי חי העולמים, ואח"כ במקרא השני מדבר מאלה המצות אשר יעשה האדם בידים ובפועל כפיו הן הנה מצוות עשה, ולהיות נסוג אחור ממצוות לא תעשה, להיות עומד מרחוק נגדם, ואמר: "לִשְׁמֹר אֶת מִצְו‍ֹת ה' וְאֶת חֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְטוֹב לָךְ", ר"ל כי לכן הגדיל תורה והאדירה במצות מעשיות, לטוב לנו, למען נגיע בהם בנקל אל מחוז חפצנו ליראה את ה' ולאהבה אותו, ונהיה שלמים במדה ובכשרון כי אלה המצות עשה והמצוות לא תעשה יהיו בעוזרך לצרפך ולהביא אותך למדרגת יראה ואהבה ותכונות רמות ונשגבות, ודו"ק.