שביבי אש
לסדר אמור

אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו (כא, א):

במדרש רבה (ויק"ר כו, א): ר' תנחום פתח: "אמרות ה' אמרות טהורות" (תהיל יב, ז), וכי אמרות בשר ודם אינן טהורות? בנוהג שבעולם מלך בשר ודם נכנס למדינה כל בני המדינה מקלסין אותו וערב לו קילוסיו, אמר להם למחר אני בונה לכם דימוסיאות ומרחצאות וכו' ישן ולא עמד היכן הוא והיכן אמרותיו, אבל הקב"ה אינו כן אלא "וה' אלהים אמת" (ירמיה י, י) שהוא אלהים חיים ומלך עולם.

והנה יפה דרש כי אמרות ה' המה מהורות, ר"ל אמרי אמת ויש לסמוך עליהן, וקורא אותן טהורות, יען ממקום טהור מוצאן מקור קודש, אשר לא יתכן בו מיתה אשר תטמא, אבל אמרות בשר ודם אינן טהורות ואין לבטוח עליהם, יען מגוף עכור תוצאותיהן פגר מובס וימת לכן אמרותיו טמאות.

אולם עוד נשאר עלינו להבין, למה נשא דבריו אלה פה?

ונראה לרבנו (נ"י) [זצ"ל], כי יצא ליישב מה זה אמור ואמרת ב' פעמים? גם מלת בעמיו מיותר היא, וחכמים דרשוהו (ברכות כ ע"א) למת מצוה, כי הנה לפי האמור כי אמרות בשר ודם טמאות, כל הבוטח בהם יטמא את נפשו, וזו טומאה חמורה יותר מטומאת הגוף אשר יטמא בבואו אל אוהל המת. והנה אם יראה האדם את איש בריתו אשר אתמול דבר אתו פנים אל פנים וכיום לקברות יובל לעמק רפאים שוכני עפר, יתן את לבו לבל יבטח בנדיבים אשר תצא רוחם יגועון ואל עפרם ישובון (תהלים קד, כט), אבל אם בעיניו לא יראה ככה לא יראה ככה לא ישים זאת אל לבו – כאשר יאמר החכם מכל (קהלת ז, ב) טוב ללכת אל בית אבל וכו' באשר הוא סוף כל אדם והחי יתן אל לבו,

והנה הכהנים אשר אין להם כל חלק ונחלה בארץ, ועיניהם צופיות אל קדושי בני ישראל המעשר והתרומה לכלכל את נפשותם עליהם להשמר ביותר לבל יבמתו באדם ולישא פני עשיר, ועתה כאשר צוה אותם ה' כי אל יטמאו למת, וא"כ לא יראו את המות בעיניהם, ולא ידעו להזהר מלשום בשר זרועם ויבטחו על משענת קנה הרצוץ, ויטמאו יותר באמרות בשר ודם טומאה חמורה ויצא שכרם בהפסדם, לכן יאמר: "אמור ואמרת", שתי אמירות, "לנפש לא יטמא" שלא יבא על כל נפשות מת לטמא את גופו, ויותר מזה ישמור את נפשו מלטמאה – "בעמיו", לאיש החי עודנו בתוך עמו בבטחו בו, ולכן פתח המדרש פה, במקרא קודש אמרות ה' אמרות טהורות וד"ל.

לא יטמא בעל בעמיו להחלו (כא, ד):

ודרשו (יבמות כג, ב) זו אשתו פסולה שמתחלל על ידה. ועיין באבן עזרא שכתב, כי לולי מדרש החכמים היה אומר כפשוטו, שגם לאשתו הכשרה אל יטמא, ומה שאמר למעלה: "כי אם לשארו", הוא כלל ואינו סובב על אשתו.

אבל נראה לרבנו (נ"י) [זצ"ל], כי דרשת החכמים מוכרחת. יען אם נאמר כפשוטו, כי לאשתו בין כשירה בין פסולה לא יטמא, א"כ האי "להחלו" מאי נעביד ביה, ואם נפרשהו כפירוש הרמב"ן, כי אם יטפל עם מתו יחלל כבודו לעיני העם, יקשה מדוע לא כתב זאת למעלה: לנפש לא יטמא בעמיו "להחלו" ולמה כתבו פה אצל בעל, ולא עוד אלא כי אז היה מרויח מלכתוב בעמיו להורות כי למת מצוה יוכל לטמא, יען במת מצוה שאין לו קוברין לא יתחלל כבודו אם יטפל עמו, והיטב נדע כי יוכל לטמא אליו ומצוה עליו לקברו ואפילו למאן דלא דרש טעמא דקרא, במקום אשר הטעם מפורש דריש כידוע, אלא ודאי כי להחלו לא בא ליחן טעם על איסור טומאת מת, אך סובב על אשתו הפסולה אשר את בעלה היא מחללת, והבן.