שביבי אש
לסדר האזינו

הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי (לב, א):

ואמר רבנו (נ"י) [זצ"ל] לפרש דרך מליצה, על פי מה שראה מפרשים את הפסוק (משלי טז, א): "לְאָדָם מַעַרְכֵי לֵב וּמֵה' מַעֲנֵה לָשׁוֹן", כי אם יערכו השומעים את לבם נכון לה' לשמוע מוסר ודעת מפי המוכיח באשר ילמדו להטיב, אז יתן ה' לו מענה לשון, ולשונו תדבר אמרים ישרים מתוקים מדבש ונופת צופים, למען יקח בהם את לב השומעים, אולם אם יבואו רק לשמוע אסריו כי נעמו ולהתענג נפשם במדברו הנאוה דברי טעם ושכל המשמחות לב, אבל לבם בל עמם ולא יחפוצו לשמוע תוכחת מוסר להטיב דרכם, אז לא יתן ה' לו לשון לימודים, למען לא ישיגו אלה את תאות לבם להתעלם בלקחו הנעים, וגם למען לא יגדל עונם מנשוא כי מאסו במוסר השכל. וכן אמר ישעיהו החוזה (כט, יג): "יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי", כי נגשו אליו להאזין את מדברותיו הנעימים ולשמוע חזיונותיו הנשגבים, אבל – "וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי", ולא מרו למשמעתו לכן "וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּרו" למען לא ימלא מבוקשם.

והנה אות הה"א בתיבת ואדברה נוספת היא, ליפות הלשון כידוע למדקדקים, ומשה הלא היה כבד פה וכבד לשון מתולדתו, ולשונו לשון עלגים לא תנעם לאוזן השומעת, אבל אם ה' שם לו דבריו בפיו והשכינה מדברת מתוך גרונו, אז דבר אמרי שפר ולשון לימודים – כאשר אמרו עליו במדרש (משלי טו, ד): ש"מַרְפֵּא לָשׁוֹן עֵץ חַיִּים", עיין במדרשים פר' דברים (דב"ר א, א).

וזה שנאמר: "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם", אם הנגשים לפני המוכיח, בשמים דרכם, כי חפצם למור מרע ולהשיב דרכם, וזה נקרא האזנה כי יאזין לדברים לעשותם אז: "וַאֲדַבֵּרָה", בשפה ברה כלילת יופי כאשר תורה ה"ה"א" על זה, או שה"ה"א" תורה על השכינה המדברת מתוך גרונו. אבל אם – "וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ", אם יבואו למלא תאות לבבם חלק החומר לשמע דברים נואמי נאום לשון חלקות, והיא תיקרא שמיעה ולא האזנה, אז – "אִמְרֵי פִי", יהיו דברי אמרי פי, כי אני כבד פה וערל שפה, והבן.

יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶשֶׁא וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב (לב, ב):

עיין מש"כ בשם רבנו (נ"י) [זצ"ל] בפרשת דברים, כי המוכיח בעם, אשר יורה על מה שכתוב בתורה ואינו מוכיח בדברי עצמו, חן ימצא בעיני השומעים אף אם ידבר אליהם קשות, לא כן אם יאמר דברי עצמו אשר בדה מלבו! אז יזהר לדבר רכות אמרי נועם לקחת את לב שומעיהם, וזה שאמר: "יַעֲרֹף כַּמָּטָר", ר"ל, כי יוכל לדבר קשות כממר היורד בכח: – "לִקְחִי", אם דברי המומר לקודים המה ממקום קודש מעיני התורה, אבל – "תִּזַּל כַּטַּל", בנחת ובלאט "אִמְרָתִי", אם (אמנם) המה אמרי עצמו.

כלל שני, כי אם מדבר במקהלות לכל העם הנמצאים שם יוכל לדבר קשות, אבל אם מגמת פניו אל איש אחד, אז יבתור לשון ערומים בנחת דרך רמז, למען לא יבוש ולא יכלם האיש הזה אשר עליו ישא מדברותיו. ועיין רש"י שפירש: שְׂעִירִם, הוא לשון רוח סערה, ורְבִיבִים המה טיפי ממר, דשא הוא עטיפת הארץ בכלל, עשב הוא שם פרמי כל מין לעצמו.

וזה שאמר: "כִּשְׂעִירִם" – בלשון חזקה, "עֲלֵי דֶשֶׁא" – אם ידבר דרך כלל לכל העם "וְכִרְבִיבִים" – בלשון רכה, לאט לאט, "עֲלֵי עֵשֶׂב" אם דבריו מגיעים לאיש אחד פרטי לבד, ודו"ק.

שִׁחֵת לוֹ לֹא בָּנָיו מוּמָם דּוֹר עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל (לג, ה):

אמר רבנו (נ"י) [זצ"ל], כי הנה אצל האב אשר נתגדל על ברכי התורה ושחת דרכו, בעמוד והחזיר קאי לשוב אל ד' לעת מצא צרה או בימי התשובה, יען יודע הוא כי חטא ננד ה' ויתן אל לבו לשוב עד מהרה ויתקן את אשר עוות. וזה שאמר: "שִׁחֵת ל", אם הוא יחטא – "לֹא", לא יחשב לאשמה גדולה, כי עד מהרה ישוב, אבל – "בָּנָיו מוּמָם", אצל הבנים שנתגדלו בעון; תחשב כמום הנולד עמו אשר לא יתרפא עד יום מותו, כי – "דּוֹר עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל" הוא ולא ישובו לעולם וד"ל.