שביבי אש
לסדר חיי שרה

וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים (כג, א):

ברש"י ז"ל: לכך נכתב שנה בכל כלל וכלל וכו' ובת כ' כבת ז' ליופי (בר"ר נח, א).

רבים תמהו, הרי ברור הוא, כי היפה בנשים יתר שאת לה בחן ויופי בהיותה בת עשרים מהיותה בת שבעה ומה פשר דברי רש"י.

ונראה לרבינו, כי כבר כתבו חכמי הטבע כי היופי המופלג ביותר עד שמשתומם האדם עליו כמשתומם על חידוש היוצא מגדר הטבע אינו מעורר תאוה, כי חושיו והרגשותיו נלכדים בראיה נפלאה הלזו, עד שלא נשאר לו פנאי ומקום להרהורי תאוה גשמיי.

והנה שרה אמנו היתה מאותה היפיפיות המופלגות ביופי ביתר שאת, עיין במגילה (דף טו ע"א), ובמהרש"א שם. והנה אברהם אבינו לא השיג גודל הפלגת היופי של אשת חיקו, וחשש ואמר: "הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ יב וְהָיָה כִּי יִרְאוּ אֹתָךְ הַמִּצְרִים וְאָמְרוּ אִשְׁתּוֹ זֹאת וְהָרְגוּ אֹתִי וְאֹתָךְ יְחַיּוּ" (לעיל יב, יא - יב). אבל התורה סיפרה לנו כבא אברהם מצרימה: "וַיִּרְאוּ הַמִּצְרִים אֶת הָאִשָּׁה כִּי יָפָה הִוא מְאֹד" (שם, יד), ר"ל, לא כמו שחשב אברהם שהיא אשה יפת תואר בינונית אשר עליה יש לחוש שכל רואיה יתאוו לה, רק האשה יפה מאוד מופלגת ביופי לא כדרך שאר נשים היפות, ולכן לא ענו דבר, רק הסתכלו ביפיה המופלג.

וסיפרה לנו התורה חידוש יותר: "וַיִּרְאוּ אֹתָהּ שָׂרֵי פַרְעֹה וַיְהַלְלוּ אֹתָהּ אֶל פַּרְעֹה" (יב, טו), ר"ל כי גם שרי פרעה לא התאוו לה מחמת הפלגת יפיה רק הללו אותה אל פרעה כפרש"י ז"ל, הללוה ביניהם לומר הגונה זו למלך. וידוע כי המלך הי' בעיניהם מבני אלקים יוצא מגרר ילוד אשה, וכאשר אמר פרעה (יחזקאל כט, ג): "לי יאורי ואני עשיתני" (שמו"ר ח, ב) ואמרו השרים, כי אשה כזו אינה מיועדת רק למלך איש אלקים אבל לא לילודי אשה כמונו.

וזה שהעירה התורה עליה בת כ' כבת ז' ליופי, כמו שבת ז' אינה מעוררת תאוה חומריית באדם, כך היא כשהיתה כ' לא עוררה תאוה מחמת גודל הפלגת יופיה ודו"ק.

וַיִּקַּח הָעֶבֶד עֲשָׂרָה גְמַלִּים מִגְּמַלֵּי אֲדֹנָיו וַיֵּלֶךְ וְכָל טוּב אֲדֹנָיו בְּיָדוֹ וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל אֲרַם נַהֲרַיִם וגו' (כד, י):

יש לשאול למה כתוב שני פעמים וַיֵּלֶךְ?

ונראה לרבינו (נ"י) [זצ"ל] לפרש ע"פ מה שאמרו (סנהדרין לה ע"א) שקפצה לו הארץ, ובטח השתמש בשם משמות הקדושים. והנה כאשר הדין כן, כי אין מורין הלכה בפני רבו (ברכות לא ע"ב), כן אין להשתמש בשמות לפני רבו. והשל"ה ז"ל (תורה שבכחב במדבר נשא אות יד) כתב, כי טוב בחולם הוא כינוי לתורה שבנגלה, וטוב במלופום הוא כינוי לתורה ע"ד נסתר.

וז"ש: "וַיִּקַּח הָעֶבֶד עֲשָׂרָה גְמַלִּים מִגְּמַלֵּי אֲדֹנָיו וַיֵּלֶךְ" כדרך כל הולכי דרכים, ואף כי "וְכָל טוּב אֲדֹנָיו בְּיָדוֹ", שגם סתרי תורה מסר לו אדוניו, והי' לאל ידו להזכיר את השם בעודנו עומד לפני אברהם רבו, לא כן עשה, אלא הלך מאתו כאיש נוסע לפי תומו, ויהי כי הרחיק ממנו: "וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ" - בקומה זקופה והזכיר את השם ומיד היה שם. ועיין עוד בזה לפנינו על הפסוק (כד, מב): וָאָבֹא הַיּוֹם אֶל הָעָיִן ודו"ק,

וָאֹמַר אֶל אֲדֹנִי אֻלַי לֹא תֵלֵךְ הָאִשָּׁה אַחֲרָי (כד, לט):

ברש"י: אלי כתיב, בת היתה לו לאליעזר וכו' אמר לו אברהם בני ברוך ואתה ארור ואין ארור מדבק בברוך (בר"ר נט, ט).

בזה יש לשאול הרבה: א', הלא זאת היה לו לרמז לאברהם בדברו אתו שיש לו בת כדי להתחתן עמו, ומאי בעי הכא בזה בבית לבן? ב', מאין לנו מה שהשיב לו אברהם? ג', מדוע בדברו עם אברהם אמר: "לא תאבה האשה ללכת", ופה אמר: "לא תלך האשה"?

ובספר אפיקי יהודה יצא לתרץ את הקושי' הא', כי כבר רמז זאת לאברהם, באמרו: "אוּלַי לֹא-תֹאבֶה", "ואולי" בכל מקום הוא כלשון "הלואי" וכמו שדרשו (ילקוט איוב רמז תתצא) על "אוּלַי חָטְאוּ בָנַי" (איוב א, ה) יען במקום אשר אין רצונו שיה" כן, אומר לשון "פֶּן" כמו: "פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם" (דברים יא, טז), "וּפֶן תִּשָּׂא עֵינֶיךָ" (שם ד, יט) וכדומה, והצדק אתו בזה.

אכן לפי זה יותר יפלא, מדוע לא העמיד רש"י דבריו אלו למעלה על "אולי"? "ואלי" הכתוב פה מה מלמדינו?

ובספר אוהל יעקב פתח במשל פיו [עיין המשל בספרו] ודרך בדרך אחרת ויאמר, כי עד שלא אמר בבית לבן: "אוּלַי לֹא תֹאבֶה הָאִשָּׁה לָלֶכֶת אַחֲרַי", לא היה ניכר כי רצונו להתחתן עם אברהם, אבל בזה שסיפר זאת ללבן ובתואל גלה את כל לבו, כי מה היה לו לספר כזאת שמה, הלא השפיל בזה את השידוך באמרו שיש לחוש שלא תלך רבקה אחריו.

וגם דברים אלו נאמרים בהשכל ודעת, אבל בזה באנו במבוכה יותר גדולה, כי לפי זה לא ידע אברהם מאומה ממחשבת אליעזר אשר חשב להתחתן עמו, רק אנו ידענו זאת ממה שאמר אל לבן: "אולי", וא"כ איך אפשר שאברהם השיב לו על מה שלא ידע ולא שמע? ואם נאמר כי מסתמא דיבר אודות הדבר הזה גם עם אברהם, והוא מסתמא השיב לו: אין ארור מדבק בברוך. א"כ הוא, מדוע באמת דיבר כדברים האלה בבית לבן, אחרי אשר ראה ושמע כי אברהם לא יקח את בתו לבנו אף אם לא תאבה רבקה ללכת אחריו רק יקח לו מבנות ענר, אשכול וממרא, כאשר כתב רש"י?

ונראה לרבינו (נ"י) [זצ"ל] להבר שתי הקדמות אלה אשה אל אחותה ויהיה נדרש כמין חומר, והוא, כי באמור אליעזר לאברהם: "אוּלַי", לשון הלואי ולא אמר פן, הבין אברהם את מחשבתו היטב הדק, ואם נאמר, כי אברהם לא השיב לו מאומה, ואליעזר עודנו עומד על משמרתו ורצה לקלקל בבית לבן, היה לו לשנות ולומר בלשון פן ולא בלשון אולי, הלא בלשון אולי יבינו גם הם את מחשבתו, אלא ודאי אברהם כבר השיב לו: אין ארור וכו', וידע אליעזר כי תוחלתו נכזבה, לכן רצה פה בדברו אל לבן ובתואל לתת חשק בלבכם באמרו להם, כי גם הוא היה חפץ מאוד להתחתן באברהם ואליו תשוקתו, אבל אברהם שפך לו קיתון על פניו ואמר לו אתה ארור ואני ובני ברוכים, ולכן כתיב "אֻלַי" חסר ויו, לרמז לנו שסיפר להם את כל המאורע מפורש באר היטב ולא ברמיזה, ואף מה שהשיב לו אברהם ג"כ הגיד להם, יען כי בזה שיש לו לעבד חשק להתחתן עם אדוניו בזה לא פעל כלום, הכי בשביל זה יאבו גם הם? אלא שסיפר להם גם את תשובת אברהם שהוא מחזיק את עצמו וזרעו לברוך, ובזה הגיע למטרת חפצו.

ולפי זה מה שהעמיד רש"י ז"ל דבריו ב"אֻלַי" השני, הוא כי פה מרומזת גם תשובת אברהם לאליעזר, אבל למעלה באולי אינו מרומז רק זאת, כי בת היה לו לאליעזר.

ובזה מדוקדק נמי היטב מה שאמר לאברהם: "אוּלַי לֹא תֹאבֶה הָאִשָּׁה לָלֶכֶת", דמשמע שיש מקום לחוש שלא תתרצה ללכת, ובבית לבן שינה לשונו ואמר: "אֻלַי לֹא תֵלֵךְ הָאִשָּׁה אַחֲרָי", דהיינו הלואי שלא תלך אחרי מאיזה סיבה שיהיה, ולא הזכיר שיש חשש שתמאן ללכת עמו, ודו"ק כי הוא דבר נאה ומתקבל.

וָאָבֹא הַיּוֹם אֶל הָעָיִן(כד, מב):

ברש"י: היום יצאתי והיום באתי מכאן שקפצה לו הארץ (סנהדרין לה ע"א), א"ר אחא יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים, שהרי פרשה של אליעזר כפולה בתורה וכו' (בר"ר ס, ח),

רבים תמהו, למה הביא רש"י את מאמרו של ר' אחא כאן, הלא אין לו שום שייכות עם מה שלפניו? עוד יש לראות מה ראה לדרוש מן "וָאָבֹא הַיּוֹם", כי באותו יום יצא ובאותו יום הגיע שמה?

ונראה לרבינו (נ"י) [זצ"ל] ליישב שתי שאלות הללו אשה ברעותה, כי הנה למעלה (פסוק י) סיפר לנו דרכי הליכתו: "וַיָּקָם וַיֵּלַךְ", ומיד כתיב: "וַיַּבְרֵךְ הַגְּמַלִּים", אבל מן ביאתו שמה לא הגיד מאומה, ופה נהפוך הוא, כי שתק מלהגיד דבר מה מן יציאתו, ורק הודיע את ביאתו, הלא דבר הוא. לכן מה מאוד נמלצו לחיך אשר חכמים הגידו, כי היציאה והביאה דבר אחד הוא, יען קפצה לו הארץ כי ההרים רקדו כאילים גבעות כבני צאן.

אולם עוד היה מקום לבעל דין לחלוק ולומר כי דברה התורה בלשון קצרה, וכתבה למעלה היציאה וכאן הביאה, אבל לא מפני שקפצה הארץ לקראתו, לזאת הביא דברי ר' אחא כי יפה שיחתן וכו', הלא מזה נראה כי לא קמצה התורה את דבריה וכפלה פעמיים את המעשה מתחילתו ועד סופו ואיך יתכן כי רק ביציאה ובביאה נקטה דרך קצרה? אלא ודאי כי בא להורות לנו כי קפצה לו הארץ ודו"ק כי נכון הוא מאוד.

וַתָּקָם רִבְקָה וְנַעֲרֹתֶיהָ וַתִּרְכַּבְנָה עַל הַגְּמַלִּים וַתֵּלַכְנָה אַחֲרֵי הָאִישׁ וַיִּקַּח הָעֶבֶד אֶת רִבְקָה וַיֵּלַךְ (כד, סא):

יש לשאול, מה זה "וַיִּקַּח הָעֶבֶד", הלא כבר אמר (פסוק סא): "וַתֵּלַכְנָה אַחֲרֵי הָאִישׁ", עיין ברמב"ן ואבן עזרא שנדחקו בזה.

ונראה לרבינו (נ"י) [זצ"ל] כי הנה מן מקרא זה: "וַתֵּלַכְנָה אַחֲרֵי הָאִישׁ", דרשו בתלמוד (ברכות סא ע"א): "אחורי ארי ולא אחורי אשה", הלא תראה כי אליעזר לא רצה ללכת אחורי רבקה והלך לפניה, אולם כל זאת היה טרם מסרו שלוחי האב את רבקה לשלוחי הבעל, יען עד אז לא היתה רבקה נחשבת לאליעזר כגבירתו והוא לא עבדה (עיין במשנה כתובות (מח ע"ב): כיון שמסרוה שלוחי האב לשלוחי הבעל נכנסה לרשות הבעל), אבל אחרי שובם מלשלחה, נעשית רבקה גבירתו והוא עבדה, ואין זה דרך ארץ שילך העבד מלפנים וגבירתו מלאחריו, לכן מה עשה אליעזר, לקח את רבקה מבין נערותיה והעמידה על צדו שילכו זה אצל זו יחדיו. וכשתדקדק תראה, כי קודם מסירתה לאליעזר קראו הכתוב "אִישׁ" ואח"כ קראו "עֶבֶד", וזהו שאמר: "וַתֵּלַכְנָה אַחֲרֵי הָאִישׁ", טרם חזרו שלוחי האב שהיה איש, אבל אחר שהלכו להם שלוחי האב: "וַיִּקַּח הָעֶבֶד", כיון שנעשה לה עבד, לקחה וילך עמה שוה בשוה ודו"ק.