שביבי אש
לסדר כי תבא

הַיּוֹם הַזֶּה ה"א מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אוֹתָם בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ (כו, טז):

במדרש תנח ומא (תבא א'): זה שאמר הכתוב (תהלים צה, ו): בֹּאוּ, נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה וכו', אלא ראה משה שבית המקדש עתיד ליחרב ובכורים עתידין לפסוק, עמד ותיקן להם שיהיו מתפללים ג' פעמים בכל יום.

ונראה לרבינו (נ"י) [זצ"ל], כי יפה דורש ממקרא זה, כי התפילה באה תחת הבכורים, יען התפילה נקראת עבודה בלב, כאמרם בתלמוד (תענית ב ע"א) "איזה היא עבודה שהוא בלב הוי אומר זו תפילה", ככה מפרש את הקרא: "הַיּוֹם הַזֶּה", ר"ל בזמן שבית המקדש קיים – "ה' ה"א מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים", ר"ל בכורים ומצות מעשרות כמפורש למעלה בפרשה. אבל יבא ויגיע העת אשר – "וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אוֹתָם בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ", כי תשיג חפצך במצות אלו על ידי לבבך ונפשך – זו תפלה.

והוא על פי אמרם במדרש (ממו"ר מא, א) על המקרא של מעלה (כו, טו): "הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וכו'": "בא וראה כמה גדולים מוציאי מעשרות, שכל השקפה שבמקרא לרעה וכאן לטובה, ואינו זז משם עד שהבטיחוהו: "כן תזכה להביא לשנה הבאה" (תנחומא תבא א), וכן הביא רש"י בשם הספרי (ירושלמי מעשר שגי פרק ה הלכה יב) : "השקיפה ממעון קדשך": עשינו מה שגזרת עלינו עשה אתה מה שעליך לעשות, שאמרת (ויקרא כו, ג) "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וכו'" ע"כ. מזה יוצא מפורש, כי אלה אשר הוליכו את הביכורים, לא בבכי יבואו ולא בתחנונים ידברו כרש לשאול מתנת חנם, רק ביקשו את המגיע להם במשפט, והוא ע"ד אמרם (תענית ט ע"א) עה"פ (מלאכי ג, י): "וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת אָמַר ה' צְבָאוֹת אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם", כי אסור לנסות את ה' זולתי במעשרות. ולכן יפה אמר: היום הזה, תוכל לבקש במשפט את חלקך בלי תחנונים.

אבל משה ראה שבית המקדש עתיד ליחרב ובכורים עתידין לפסוק, ואם כן לא יוכלו עוד לבקש חלקם ביד רמה, לכן עמד ותיקן להם שיתפללו ג' פעמים ביום, כעני השואל ומתחנן בפתח הבית, ולא כמוציאי המעשרות אשר המה לא חלו לאל שיתן להם מתנת חנם, רק אמרו: "השקיפה ממעון קדשך מן השמים" וכו' ודו"ק.

אָרוּר שֹׁכֵב עִם כָּל בְּהֵמָה (כז, כא):

הנה בתלמוד (פסחיס מט ע"ב) דרשו: הנושא בת עם הארץ עליו הכתוב אומר ארור שוכב עם כל בהמה.

ויש לראות, מה רמז מצאו פה לדרוש ככה. ונראה לרבנו (נ"י) [זצ"ל], כי רק בעילת האדם תקרא שכיבה בבואו אל אשתו פנים אל פנים, אולם תשמים בהמה תקרא הרבעה כמובן, ואזי יאמר: ארור "שוכב" עם כל בהמה, לכן דרשו כי נאמר על בת עם הארץ אשר המה דומין לבהמה, אבל שם שכיבה יפול עליה. ובזה נבין היטב גם כן, מדוע העמיד זאת בתָוֶך אצל שאר עריות בין שוכב עם אשת אביו ובין שוכב עם אחותו וד"ל.

וְהָיָה כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ יְהוָה עֲלֵיכֶם לְהֵיטִיב אֶתְכֶם וּלְהַרְבּוֹת אֶתְכֶם כֵּן יָשִׂישׂ יְהוָה עֲלֵיכֶם (כח, סג):

בתלמוד (מגילה י ע"ב) הקשו, והא אין הקב"ה שש במפלתן של רשעים ותירצו הוא אינו שש, אבל אחרים משיש, יען ישוש לא נאמר רק ישיש,

אכן הלא נמצא עוד (תהלים יט, ו): "כְּחָתָן יֹצֵא מֵחֻפָּתוֹ יָשִׂישׂ כְּגִבּוֹר לָרוּץ אֹרַח", וגם שם לא נאמר "יָשִׂישׂ", ושם לא נוכל לפרש ולומר: משיש אחרים? והרבה פעמים נמצא פעלים מדברים בלשון הפעיל וחוזר על עצמו כידוע.

ולולא דברי חכמינו ז"ל היה נראה לרבנו (נ"י) [זצ"ל] לישב קושיתם, כי במפלתן של רשעי אומות העולם פריצי הגוים אינו שש, יען מפלתן שלמה כלה ונחרצה כאמור: "מַשְׂגִּיא לַגּוֹיִם, וַיְאַבְּדֵם" (איוב יב, כג), כי יורידם לבאר שחת ולא יחיו עוד לנצח ועד עולם לא יראו אור, לכן לא ישיש ה' על אבדן מעשי ידיו אלה. אבל בני ישראל אשר עליהם נאמר (עמוס ה, ב): "נָפְלָה לֹא תוֹסִיף קוּם בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל", ונאמר (ויקריו כו, מד): "וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא-גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם", כי לא יחפוץ ה' לעשותם כלה, וכל הרעה אשר דבר ה' לעשות לעמו, היא רק להשיבם מדרכם ככתוב (יחזקאל יחת ל-לב) "שׁוּבוּ...וִחְיוּ...בֵּית יִשְׂרָאֵל".

והנה להלכה נקמינן כי מקלקל על מנת לתקן וסותר על מנת לבנות בשבת חייב, יען הכל הולך אחר סוף המעשה, וכאשר הרופא הנאמן ישמח אלי גיל בחתכו בשר המת מן החי כנצר נתעב להחלימו ולרפאותו כן ישיע ה' ביסרו למשפט להשיבנו אליו, ו"יַסֹּר יִסְּרַנִּי יָּהּ וְלַמָּוֶת לֹא נְתָנָנִי" (תהלים קיח, יח), וזאת הבטיח אותנו בתוכחתו הנוראה הלזו, – כי "כַּאֲשֶׁר-שָׂשׂ ... כֵּן יָשִׂישׂ ", ר"ל כי לא יתהלך אתנו כמו בכל רשעי הגוים אשר לא ישיע ברעו להם, יען אם יגיעם לשאול לא יעלו עוד, אבל עליכם ישיש בהביאו עליכם את מכותיו, ו"נֶאֱמָנִים, פִּצְעֵי אוֹהֵב" (משלי כז, ו), יען מגמתו להשיבם מדרכם הרעה ולהמיב להם, והיא נחמה לישראל והבמחה נאמנה והבן.

וְהִתְמַכַּרְתֶּם שָׁם לְאֹיְבֶיךָ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת וְאֵין קֹנֶה (כח, סח):

ברש"י: אתם מבקשים להיות נמכרים וכו', ולא יתכן לפרש והתמכרתם בלשון ונמכרתם על ידי אחרים, מפני שנאמר אחריו: ואין קונה.

מדבריו ניאה כי היה מפרש והתמכרתם, מלשון ונמכרתם, בנין נפעל על ידי אחר, רק באשר אמר: וְאֵין קֹנֶה, לכן פירשו מלשון התפעל, שיהיו מבקשים להמכר.

ואמר רבנו (נ"י) [זצ"ל], כי במדרש באמת מפרש והתמכרתם כמו ונמכרתם, ומה שאמר: "וְאֵין קֹנֶה" מפרש: "ואין מי שיקנה אתכם", דעתו בזה, כי ישראל בני מלכים הם אלופים ושועים ולא ירדו לסתר המדרגה כעבד נקלה ושפחה נמבזה, ואף בהיותם בארץ אויב נמכרים לעבדים ולשפחות גם אז הוד והדר ישוה עליהם ואור פניהם לא יפילון, ונהפוך הוא, כי ימשלו המה באדוניהם, כי עבד משכיל ימשול בבן מביש, כאשר נראה ביוסף בהיותו בבית אדוניו המצרי, כי הפקידו עַל בֵּיתוֹ וְכָל יֶשׁ לוֹ (בראשית לט, ו), ואף בעת צר לו ביושבו בין אמירי עני וברזל "וַיִּתֵּן חִנּוֹ בְּעֵינֵי שַׂר בֵּית הַסֹּהַר וַיִּתֵּן שַׂר בֵּית הַסֹּהַר בְּיַד יוֹסֵף אֵת כָּל הָאֲסִירִם" (סם, כא-כב), כי הכרת פניו ענתה בו, כי לא לעבד דרכו בן בוז משפחות.

ועל זה יצא המדרש להורות, שלא נפרש כפי שטחיות הכתוב: "וְאֵין קֹנֶה", כי לא ימצא קונה לקחת אותם מיד המוכר אותם, כי אם דעתו לומר, כי הקונה אותם לעבדים ולשפחות יראה ויבין, כי לא עבד ושפחה לקח רק קנה אדון לעצמו בני מעלה בעלי מדה וכשרון, ולכן הוסיף המדרש ואמר על: "וְאֵין קֹנֶה", אין מי שיקנה אתכם, כלהצר, כי לא ימצא איש אשר נוכל לומר עליו כי קנה אתכם לעבדים ולשפחות, כי לא באלה חלקיכם ולא תמכרו ממכרת עבד, וגם זה הוא נחמה ודו"ק,