שביבי אש
לסדר כי תצא

כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים וכו' לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת בֶּן הָאֲהוּבָה עַל פְּנֵי בֶן הַשְּׂנוּאָה הַבְּכֹר (כא, טו-טז):

לכאורה יפלא, למה השמיענו זאת, כי מהיכי חיתי שיוכל לבכר בן שני מפני אהבת אמו?

ונרותה לרבנו (נ"י) [זצ"ל], כי רצה בזה להזהירנו שלא נדרוש טעמא דקרא לומר, כי לכן נתנה התורה לבן הראשון את משפט הבכורה לקחת פי שנים, יען זה היה ראשית דרכו בבואו אל אשת נעוריו מתוך חבה יתירה ואחדות גמור, והוא ראשית אונו, וזה יפעל מאוד על בן הנולד להוליד בו תכונות רמות ונכבדות, כאשר נראה כי להיפך, בני שנואת הלב ובני קטטות, המה מן המורדים והפושעים זֶרַע מְרֵעִים, בָּנִים מַשְׁחִיתִים (ישעיהו א, ד) כאשר דרשו (נדרים כ ע"ב): "וּבָרוֹתִי מִכֶּם הַמֹּרְדִים וְהַפּוֹשְׁעִים בִּי" (יחזקאל כ, לח) א"ר לוי אלו בני ט' מדות וכו' עיי"ש.

ומעתה יאמר, כי מאחר שיש לו שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה, והבכור לשנואה, אם כן בטל הטעם האמור, ומגיע הבכורה לבן האהובה: לכן נגד זה אמר שאל ידרוש מעמא דקרא, ולא יוכל לבכר את בן האהרבה על פני בן השנואה הבכור, כי הוא ראשית אונו לו משפט הבכורה בכל אופן ודו"ק.

כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ וְיִסְּרוּ אֹתוֹ וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם (כא, יח):

בספרי (דברים פיסקא ריט): רבי יהודה אומר אם לא היתה אמו ראויה לאביו אינו נעשה בן סורר ומורה.

ובתלמוד (סנהדרין עא, א) אמרו: כי רצה לומר דומה לאביו בקול ומראה וקומה.

ונראה לרבנו (נ"י) [זצ"ל] דרך אגדה, לפרש הענין כמין חומר. כי הנה מדרך המבע, כי הבן נותן אוזן קשבת לדברי אביו ואמו ומוצא שפתותיהם ישמור מאוד, אכן אם דעת האב ודעת האם אינן מתאימות וצוררות המה אשה אל אחותה, אביו ידריכו בכה ואמו אחרת תבקש, אז יקל כבודם בעיניו ולא "2מע אליהם עוד, גם בדבר אשר אביו וגם אמו הצוו בו ושניהם יחפצו כה, לא יחרד עוד על דבריהם ולא ישקוד לעשותם, וזאת ידענו בנסיון. וזה שכתוב: "כִּייִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה" - תדע, כי הוא יען: "אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ" - לא יוכל לשמוע ולעשות: "בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ" - אמר "קוֹל קוֹל" שתי פעמים, כי דעותיהם חלוקות, זה בכה וזה בכה ולא יוכל לעשות רצון שניהם, ולכן אף אם: "וְיִסְּרוּ אֹתוֹ" - שניהם כאחד, בדבר אשר אביו וגם אמו כפצים בו - "וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם", כי ישליך דבריהם אחרי גוו.

ועל זה אמר רבי יהודה: "אם לא היתה האם ראויה לאב אינו נעשה בן סורר ומורה", כי לא יחרץ משפמו כבן סורר ומורה, אך אם אביו ואמו דרך אחד להם בכל רעותיהם וידריכוהו בדרך אחד ובאופן אחד, ואם בזאת לא יסור ולא ישמע אליהם, אז אחת דתו לדונו במשפט הנכון לו וד"ל.

כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר (כב, ו):

במדרש תנחומא (תצא, ב): זה שאמר הכתוב (משלי ד, כג): מִכָּל מִשְׁמָר, נְצֹר לִבֶּךָ: כִּימִמֶּנּוּ תּוֹצְאוֹת חַיִּים

ונראה לרבנו (נ"י) [זצ"ל] לפרש, כי הנה לשילוח הקן ולכיבוד אב ואם שכר אחד להם, יען בשניהם הוא אומר: "לְמַעַן יִיטַב לָךְ, וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים", וכבר האריך בזה במדרש (דנ"א ו, נ) באמרו: "אֹרַח חַיִּים, פֶּן תְּפַלֵּס" (משלי ה, ו), כי כיבוד אב ואם הוא מן המצות הגדולות והחמורות, ושילוח הקן הוא מן הקלות שבקלות, כי אין בו חסרון כי ולא איבוד זמן, יען אמר: "כי יקרא - פרט למזומן" (חולין קלט, א). והוא פלא: אני יהיה שכרן אחד.

אולם הענין כן הוא, כי אם נעבוד את ה' בעבור השכר על מנת לקבל פרם, כעבד העובד את אדוניו, אז נאכל פרי מעללינו איש איש כפי עבודתו אשר עבד, לרב ירבה שכרו ולמעם ימעמ, אבל אם נעבדהו כאשר ישרת הבן את האב, אשר כל מגמתו לכבד את אביו ולמלא אחרי דבריו, וכה נעשה גם אנחנו, כי יהיה כפצנו ומגמתנו לעבוד את ה' בשמחה וטוב לבב בלתי אם על השכר עינינו, אז שכר אחד לכלנו, אחד המרבה ואחד הממעים. כאשר נראה, כי האב ביום הנחילו את בניו לא יחלק בין הבנים להרבות נחלת הבן אשר היה לאל ידו לכבדו ביתר שאת, ולהמעיט נחלת הבן אשר גם הוא עשה כדי יכלתו, אבל רק מעם מזעיר.

וזה שאמרו במדרש: "מכל משמר נצור לבך כי ממנו תוצאות חיים", ר"ל, מזה שהשוה פה שכר מצות שלוח הקן למצות כיבוד אב ואם, מזה נראה כי ראש דבר הוא כוונת הלב, והוא העיקר לכוון לבו לשמים, כי ממנו תוצאות חיים ארוכים האמורים פה.

ובזה יש לפרש את מאמר הגמרא סוף חולין (קמב ע"א). "הרי שאמר לו אביו להביא גוזלות, ועלה לננ ושלח את האם ולקח את הבנים ובחזירתו נפל ומת, היכן אריכות ימיו של זה", והשיב: "דלמא מהרהר בע"ז הוי", הכוונה, כי לא עשה שתי מצות אלה לשם ה' לעשות לו נחת רוח רק בעבור השכר, וזה נקרא דרך משל "עבודה זרה", כי אין עבודתו לשם ה' רק הוא עובד את עצמו, ואם אמנם ה' יתן שכר טוב אף לאלה אשר יעבדוהו על מנת לקבל פרם, בכל זאת אריכות ימים האמורים פה, לא נאמרו רק לעובד מאהבה.

עוד יש לומר, כי הנה אמרו (ברכות לג, ב) : "האומר על קן צפור יגיעו רחמתן משתקין אותו", וממחמא גם בכל מצוות שכליות, כמו כיבוד אב ואם משתקין אותו, ועל זה אמר: "דלמא מהרהר בעבודה זרה הוה ואמר בלבו, כי מצוות אלו המה מפאת רחמים, ולכן לא הגינו בעדו מליפול. ואפשר שזהו ג"כ כוונת המדרש: מכל משמר נצור לבך, שאל יהרהר בלבו לומר שמצות ה' המה מפאת רחמים ודו"ק.