שביבי אש
לסדר כי תשא

כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (ל, יב):

במדרש (תנחומא כי תשא ט) : בשעה שאמר הקב"ה למשה פרשת כי תשא נתקשה לו למשה, הראה לו הקב"ה כמין מטבע של אש מתחת כסא הכבוד ואמר לו זֶה יִתְּנוּ כזה יתנו.

פירש לנו רבינו (נ"י) [זצ"ל] בשם אביו הגאון זצ"ל כוונת המדרש, דהנה היטב נתקשה למשה דאיך ימצא איש כופר לנפשו בנתינת צדקה, כי זה טענת כל עוברי על הפקודים שאומרים: "וַחֲטָאָךְ בְּצִדְקָה פְרֻק" (דגיאל ד, כד) כי זה כל האדם, "וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד" (מיכה ו, מ) והכא מסייע להו קרא שנאמר (ל, יג): "כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים" - פקודי דאורייתא כאשר מפרש הזוה"ק, יתן "מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל" וסר עוונו וחטאתו תכופר, וזה שנתקשה לו למשה.

אבל התירוץ הוא, כי כן אמת שהצדקה מכפרת עון, אבל דוקא אם המטבע שנותן מזוקקת שבעתיים מכל נדנוד איסור שלא יעשה עושר שלא במשפט התורה, כגון גזל, ריבית, ואונאה, חילול שבתות ומועדות, מלאכת אדמה בשמיטה ויובל, בחרישת שור וחמור יחדיו, בזריעת כלאים וכדומה, ואם כספו מנוקה מכל הני סיגים, אז יעלה לרצון לפניו ית' להמיר עוונותיו הקודמים, אבל אם בקנין הונו לא נשמר מכל אלה, ומעותיו מלוכלכים בכל מיני עבירות, אם גם עושה בהם צדקה וחסד ויקבל שכר צדקותיו, אבל לא ינוכה לו מהעונש המגיע לו אל אשמותיו.

ואולי זהו כוונת הקרא דרך רמז (דברים טז, כ): "צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף", ר"ל במטבע של צדק שקנית על פי חוקי התורה - צדקה תרדוף.

וזה שהראה לו הקב"ה כמין מטבע של אש מתחת כסא הכבוד ואמר לו זה יתנו - כזה יתנו, ר"ל מחצית השקל שאמרתי לכפר, צריך להיות מזוקקת ויוצאת צרופה באש התורה, ואם "כָזֶה יִתְּנוּ", אז מכפרת ודו"ק.

וַיִּתֵּן אֶל מֹשֶׁה כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ (לא, יח):

ברש"י: ככלתי כתיב חסר, שנמסרה לו תורה במתנה ככלה לחתן שלא היה יכול ללמוד כולה בזמן מועט כזה עכ"ל.

ובתלמוד (נדרים לת ע"ב) אמרו: בתחילה היה משה לומד תורה ומשכחה, עד שנתנה לו במתנה שנאמר "וַיִּתֵּן אֶל מֹשֶׁה כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ".

והנה דברי חכמים אלה וחדותם דבר גדול דיבר בהם רבנו (נ"י) [ז"צל] וגילה סודם, כי הנה אלה התורות אשר נתן אלהים לנו שתים המה, תורה שבכתב, היא התורה אשר נתן ה' אל משה כתובה באצבע אלהים באר היטב, ותורה שבע"פ אשר היתה מפי ה' אל משה. והנה תורה שבע"פ אין קץ לרוב ההלכות אשר תכיל בקרבה, כי ארוכה מארץ מדתה ורחבה היא מני ים ואין ביכולת איש לבא על תכונתם, ואף אם יעלה לעב שיאו וראשו לשמים יגיע, תקצר שכלו להשיג כולם ולהוציא במספר צבאם.

ומעתה דברי חז"ל יוצאים כולם שבעתיים מזוקקים. כי בראשונה חפץ ה' להורות את משה את כל התורה כולה דיניה וחוקותיה יחד כולם, אחד מהם לא נעדר, ולסגור בעדה לבל יהיה בידו וביד חכמי דור ודור לחדש בה דבר זולתי את אשר קבל בסיני, אולם אף אביר הרועים הזה אדון הנביאים לא היה יכול לעמוד באלו, כי רבו מאוד ונלאה לשאתם על לוח לבו להיותם לזכרון לפניו תמיד, והיה לומדה ושוכחה עד שנתנה לו במתנה, כי מסרה לו עם כללותיה הן המה שלוש עשרה המדות אשר התורה נדרשת בהן, עם הלכות מועטות שנמסרו לו מסיני, ועל פיהם יוכל לדרוש את התורה ולהטותה לכל אשר יחפוץ, ברצותו מקרב וברצונו מרחק, כאשר צוח ר' יהושע עת אשר נצב לריב עם ר' אליעזר מנגדו "אין משגיחין בבת קול" (ב"מ נט ע"ב) כי לא בשמים היא (דברים ל, יב), ולכן אז כאשר נתנה לו במתנה היה לאל ידו לקבלה בשלוש עשרה מדותיה. והבן כי אלו הם דברי אלהים חיים.

עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ (לב, ט):

עיין בפרשת יתרו את אשר כתבנו בשם רבנו (נ"י) [זצ"ל], והנה מקום אתנו פה לבאר יותר.

כי הנה בדורות קדם הולכי חושך ולא אור, כן היה משפט עם ועם לעבוד את מלכיהם ושריהם בתור אלהים, ובראותם כי הם לימודי דעת וחכמים יודעי עתים, חשבו כי אינם כאחד העם ועכ"פ נתעלו להיות כאלהים, וכאשר עלה חירם מלך צור בגאותו שחקים הן המה שבעה רקיעים אשר עשה לו בחכמתו על ים כנרת, אמר (יחזקאל כח, ב): "מוֹשַׁב אֱלֹהִים יָשַׁבְתִּי", ופרעה גם הוא אמר: "לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי" (שם כט, ג), וכן הוליכו את העם שולל להאמין בהם, יען המה החזיקו את החכמה וההשכלה להם לבדם, וילמדו דעת במתר אהלם, ומן העם מנעו כל חכמה ודעת, למען ישבו בחושך וצלמות ויעשו בהם כרצונם,

לא כן התהלך את אבותינו משה רבנו, כי כאחד האדם נגלה עליהם, ויאמר אליהם איש אנכי ולא אל, וחפץ היה מאוד כי ישמעו כל ישראל כאיש אחד את כל דברי התורה הזאת בהר מתוך האש, ויאלפו כולם דעת את ה' למען היה כל העדה כולם קדושים, כאמור (דברים לג, ד): "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב", כי הכל שוין בה וחלק כחלק יאכלו, לבל יהיה איש אחד נשא מאחיו והיה כעם ככהן, וגם ה' צוה אותם על ידו (שמות יט, ו): "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" - הלא הוא אמר (במדבר יא, כט): "וּמִי יִתֵּן כָּל עַם יְהוָה נְבִיאִים".

אולם אבותינו במדבר לא השכילו, "כִּי גוֹי אֹבַד עֵצוֹת הֵמָּה", וימרו במועצות ודעת, יען עובדי ע"ז היו, כאשר נראה כי דגי הרקק יתענגו באגמי רפש וטיט וימאסו בנהרות נחלי איתן. ולכן הקדימו נעשה לנשמע, כאשר ביארנו למעלה, יען טחו עיניהם מראות כי רמות לאויל חכמות.

וזה אשר אמרו: "עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ", כי רצו ליתן להם ראש אשר יהיה להם לאלהים ככל הגוים אשר סביבותיהם, אשר ילך לפניהם והמה אחריו בלי דעת ותבונה רק כסומא בארובה: "כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ" אשר ינהג אותנו, ואמר כי הוא איש כאחד האנשים - "לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ", למה יתהלך אתנו כאחד העם ולא ירצה להתנשא עלינו להיות לנו לאלהים, והבן, ובדרוש האריך רבנו (נ"י) [זצ"ל] בזה.