שביבי אש
לסדר קרח

וַיִּקַּח קֹרַח (טז, א):

במדרש (פליאה אות פז) מה ראה קרח לחלוק על משה, – פרשת פרה אדומה ראה ע"כ.

והמדרש הזה אומר דרשוני, ונראה לרבנו (נ"י) [זצ"ל], כי הנה קרח טען (פסוק ג): "כל העדה כלם קדושים", קרובים אל ה', ומה להם לכהנים שבם לוי לפסוע בראשי עם להיותם שר ושופט עליהם שלישים על כלו, כאשר באמת כן היתה גם דעת משה, עת הוציאם לקראת האלהים הר חורבה להיותם כלם כאיש אחד חברים, ממלכת כהנים וגוי קדוש, ואל ישתרר עליהם כהן נגיד ומצוה. אולם ישראל מיאנו בלימוד ולא רצו לשמוע מפי ה' תורה וחכמה ולכן הקדימו נעשה לנשמע, יען רמות לאויל חכמות, ויעשו להם מסכה לאמר (שמות לב, ד): אלה אלהיך ישראל, כי בשיקוציהם נפשם חפיצה מנהיג ההולך לפניהם והמה אחריו כשור אחרי קונהו – ועיין למעלה פ' יתרו כי שם האריך רבנו (נ"י) [זצ"ל] בזה.

והנה ידוע, כי כאשר קרבו אל הר סיני לקבל את התורה פסקה זוהמתן ונעשו חרות ממלאך המות (שבת קמו ע"א), אולם כאשר פנו אל האלילים וזהב עשו לבעל, חזרה זוהמא לאיתנה ונגזר מיתה לדורות. וע"ז נשא אסף את זמירו (תהלים פב, ו) "אני אמרתי אלהים אתם", כי אתם כלכם תהיו לכם כאלהים אשר חמדתם שילכו לפניכם, ואתם תהיו לכם לראש – "אכן" כאשר בחרתם באון ותרפים, וחזרה זוהמא – "כאדם תמותון".

ובזה נבין מה ענין פרה אדומה לחטאת העגל עד שדרשו (במדב"ר יט, ח) תבא אמו ותקנח צואת בנה. כי הנה בחטא העגל אמר (שמות לב, לד): "וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם", וכבר ביאר זאת רבנו (נ"י) [זצ"ל] ואמר, כי יום פקודה הוא יום המות, כאמור (במדבר טז, כט): "ופקודת כל אדם יפקד עליהם". ואיש איש מבני ישראל כי ימות ויפקד מושבו, יתעורר חטא העגל, כי הוא הביא מיתה לעולם, וזהו אמרו: "וביום פקדי ופקדתי". ועל כן פרה אדומה המטהרת טומאות מת, תכפר עון העגל אשר יפקד ביום מות האדם, והבן כי הדברים עתיקים.

והנה לעתיד כאשר יתוקן העולם במלכות שדי, ואחא הקדוש ברוך הוא ושחט למלאך המות, אז יתכפר עון העגל כולו לא יזכר ולא יפקד עוד. ובזה נבין את אשר כתבו חכמי חרשים אשר באו בסוד אלוה, כי לעתיד יזכה קרח בדין ויצא לנוגה צדקו, ורמזו זאת כי "צדיק כתמר יפרח" (תהלים צב, יג) סופי תיבות אלו המה "קרח". ולפי האמור נבין היטב מאוד, יען קרח וגם משה רבינו ע"ה, טרם חטאו ישראל בעגל שניהם לדבר אחד נתכוונו, וא"כ, אז כאשר תמלא כל הארץ דעה ונשגב ה' לבדו, יהיו כל ישראל בגרם המעלות לא יתנשאו עליהם לראש שרים ורוזנים ולא ישומו עליהם משטרם.

והן הן דברי המדרש, כי לכן הרהיב קרח בנפשו עוז לחלוק על משה, יען פרשת פרה אדומה ראה, וברוב סרעפיו בקרבו, חשב כי הפרה תרמז בנקיון את חטאת העגל כולו ורוח הטומאה כליל יחלוף, לכן התיצב לריב את משה ואהרן ואמר: "כל העדה כלם קדושים ומדוע תתנשאו על קהל ה'" ודו"ק.

וַיִּלֹּנוּ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל וכו' אַתֶּם הֲמִתֶּם, אֶת-עַם ה' (יז, ו):

עיין רמב"ן שפירש, כי התמרמרו על משה מדוע השיאם להקריב קטורת זרה אשר על ידה מתו, הלא ה' לא צוה אותו על ככה, והיה לו לבחור במופת אחר להראות עמו כי אהרן הוא הקדוש עיי"ש.

ויש לראות, באמת מדוע עשה משה ככה לאנשים האלה, למה לא בחר במופת אחר, הלא רק לכן מתו, יען הקריבו קטורת זרה ככתוב מפורש (לעיל טז, לה): ואש יצאה מאת ה', ותאכל את חמשים ומאתים איש "מקריבי הקטורת"?

ונראה לרבנו (נ"י) [זצ"ל] לומר, כי הנה במלבי"ם ביאר לאשורו, כי אנשי מדון אלה הנועדים על ה' ועל משיחו, כל אחד לכבוד עצמו היה דורש, ואיש איש מהם רוח המושל עלה עליו להיות כהן ונביא. קרם חשב באשר הוא בן יצהר לו נאוה מלוכה, ודתן ואבירם באשר המה בני ראובן, להם משפט הבכורה, והחמשים ומאתים איש הלא המה נשיאי העדה אנשי שם, להם יתר שאת, אבל לא גלו את חפצם זה לזה, פן תתפרד החבילה וכל אחד ילך וישוב לביתו, כי מה לו להתעבר על ריב לא לו. ולכן נתן כל אחד המסוה על פניו פני הלוט, לאמר: "כל העדה כלם קדושים", וכל אחד יוכל להיות כהן בביתו, ואז איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק, להוריד את אהרן מכהונתו ולנצל את עדיו מעליו, וגם כל העדה תחיש לעזרתם ואף ידם תכון עמהם, אבל בלבם דימו כל אחד להשחית את אהרן מנחלתו ולכהן תחתיו להיות גביר לאחיו.

אולם אביר הנביאים הבין מחשבות חורשי און אלה, ורצה לקלקל מחשבתם כי צוה להם להקטיר קטורת, ואם מזמה חשבו ולשונם רמיה, אז ישובו על עקב בשתם וכל אחד יודה ויאמר כי לכבוד עצמו הוא דורש ולא יניח את חבר מריעיו לגשת אל העבודה אשר תבער כגלל את הזר הקרב, ולמה זה יסגיר למות את אנשי בריתו להאבידם באש, ובזאת יתפרדו כל פועלי און, אולם המה הקשו את ערפם ובגובה נגשו להקמיר, וד"ל,