שביבי אש
לסדר לך לך

לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ וכו'. (יב, א).

במדרש (ב"ר לט, א) זהו שאמר הכתוב (תהליס מה, יא): שִׁמְעִי בַת וּרְאִי וְהַטִּי אָזְנֵךְ וְשִׁכְחִי עַמֵּךְ וּבֵית אָבִיךְ

ונראה לרבנו (נ"י) [זצ"ל] כי על זה כונן המדרש את דבריו, כי נקל לו לאדם לשכוח את ארצו ותהלוכות מדינתו טרם ישכח את בית אביו, וזהו שאמר: "לֶךְ-לְךָ", כי יעזוב וישוכח כסדר השכחה, מקודם ארצך, ואח"כ מולדתך, וכו'.

אולם לדעת רש"י שפירש כי מארצו כבר יצא אלא שצוה לו ה' שיתרחק עוד ויצא מבית אביו, נכון הסדר מאוד, יען מארצו כבר יצא ויבוא עד חרן, ושם צוה לו ה' אשר יתרחק עוד מארצו וממולדתו, במה שיצא מבית אביו וילך לו, ואביו ישב בחרן, ועיין רמב"ן, ודוק.

לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ (יב, א).

מה שמהפך הסדר כנ"ל, שמענו מרבינו (נ"י) [זצ"ל] שפירש בשם אביו הגאון זצ"ל, כי רוצה ליתן טעם למה צוה לו השם לעזוב את ארצו, מאחר שכל מעשה תקפו וגבורתו הי' לקרוא בשם ד' ולקרב הנפשות לאמונת היחוד ית', הלא ביתר שאת הי' המקום אתו שם במקום מולדתו אשר כבר נעשה לו נס בכבשן האש כפי קבלת חכמינו ז"ל.

אבל הענין הוא, כי מי ששלחו ד' להוכיח את בני דורו, צריך לראות תחלה שאנשי ביתו ובני משפחתו יהיו סרים למשמעתו וילכו בעקבותיו, כי אם גבהו דרכם מדרכיו והמה בגדו בו ולא ישמעו לתוכחתו, מה יאמרו הבריות, מסתמא רמיה תחת לשונו ואחד בפה ואחד בלב, כי לולי זאת איך בני ביתו ומשפחתו ישליכו דבריו אחרי גיוום. והנה ידוע כי בית אביו של אברהם רשעים היו, והרן אחיו עמד מן הצד בעת לחמו עם אנשי דורו כאשר דרשו חז"ל, ולכן אמר "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ", והטעם, "וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ" כי צריך אתה לברוח משם, משום מולדתך ובית אביך אשר המה בעוכרך שדבריך אינם עושים רושם הצריך אצל הרחוקים ממך, ודו"ק.

וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם וכו' וַיֵּט אָהֳלֹה (יב, ח).

ברש"י: אהלה כתיב, בתחילה נטה אהל אשתו ואח"כ את שלו (נר"ר לט, סו).

והקשה בשפתי חכמים מנין לו כי נטה אוהל אשתו ראשונה? ונראה לרבינו (נ"י) [זצ"ל] כי יען "הכתיב" קודם "לקרי" לכן דורש ראשונה את הכתיב ואחרי כן את הקרי. והטעם למה הקדים אהלה ראשונה, הוא כמש"כ השפתי חכמים, יען כבד את אשתו יותר מגופו. וצ"ל כי אע"פ שעד שבנה אהלה מסתמא ישב גם הוא באהל אשתו, מ"מ כיבדה יותר מגופו יען היא נשארה יושבת באהלה והוא גלה מאוהל לאוהל ודו"ק.

וּלְאַבְרָם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ (יב, טז).

ואמרו חז"ל (ב"מ נט ע"א) מכאן שאין ברכה מצויה בתוך בית של אדם אלא בשביל אשתו.

ויש להבין הכי לברכה כזו מצפה האיש שיתנו לו מתנות בשביל שגוזלין את אשתו ממנו אתמהה?

ופירשלנו רבינו (נ"י) [זצ"ל] בשם אביו הגאון זצ"ל, דיש לדקדק עוד מה זה ויהי לו וכו' ולא קאמר ויתן לו פרעה? עוד זאת הלא אין מדרך המלך ליתן מתנות בצאן ובקר רק בכסף וזהב אשר נמצא בחצר המלך אבל צאן ובקר מנין לו, וכן מצינו גם באבימלך שנתן אלף כסף לכסות עינים (בראשית כ, טז), וכן אמרו חכמינו ז"ל (נר"ר קד, ו) "זבל פרדותיו של יצדק ולא כספו וזהבו של אבימלך", הרי דגם אז לא התעמקו המלכים בעבודת האדמה להיות להם עבודה רבה?

אבל הענין הוא כן, דודאי פרעה נתן לאברהם כיד המלך זהב וכסף, והוא מסר מתנת המלך ליד אשתו עקרת הבית ובפרט זאת המעות אשר בא לו על ידה, לעשות עמו כטוב בעיניה, ואם שרה אמנו היתה אוהבת הבל וריק בגדי משי ורקמה וכלים מכלים שונים, כמעט רגע הי' נאבד הונו, אבל היא היתה עקרת הבית ולקחה עבור הכסף עבודה רבה צאן ובקר המעשירות את בעליהן. וזה שאמר "וּלְאַבְרָם הֵיטִיב, בַּעֲבוּרָהּ", ר"ל בעבורה ועל ידה הוטב לאברם והי' לו לטובה ולברכת בית זה שקיבל מפרעה, ומפרש "וַיְהִי לוֹ צֹאן וּבָקָר", ר"ל דמה שקיבל דהיינו כסף וזהב הי' לו לצאן ובקר, כי היא לא פזרה את רכושו לדברים לא מועילים רק לקחה צאן ובקר.

ולכן יפה דרשו חמז"ל דמכאן שאין ברכה מצוי' בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו, כי ראינו שגם מתנת נדיב כמלך לא הי' מעשיר את אברהם אם לא בעבורה כנ"ל ודו"ק.

וְאַבְרָם בֶּןשְׁמֹנִים שָׁנָה וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּלֶדֶת הָגָר אֶת יִשְׁמָעֵאל לְאַבְרָם (טז, טז).

ברש"י: לשבחו של ישמעאל נכתב, שהיה בן י"ג שנה כשנמול ולא עכב.

ורבים ראו כן תמהו הלא כתוב מפורש (להלן יז, כה): "וישמעאל בנו בן שלוש עשרה שנה בהמולו את בשר ערלתו", ומה לו להשמיענו זאת גם פה?

והנה בשפתי חכמים יישב זאת בשתי אופנים, א'. כי ע"י השנות הדבר פעמיים, אנו למדין כי ישמעאל עשה זאת, יען צוה ה' על ככה ולא בעבור אשר פחד מאביו, ב'. כי רוצה הוא להשמיענו שהיה בן י"ג שנה מעת לעת שהוא זמן גדלות לנערי בני ישראל.

אולם רבנו (נ"י) [זצ"ל] השיב על דבריו ואמר, כי כדי להשמיענו שהיה בן י"ג שלמות לא היה לו לכפול, הלא די במה שכתוב פעם אחת, ועוד כי אצל בן נח אין תלוי הגדלות בשנים, כי לא נתנו שיעורין לבני נח (ימנ"ס פ"ט נמואס ה"י), אלא מחשבין אנו את דעתו אם הגיע לפלגות גדולים חקרי לב, וכן מש"כ כי עשה למען המצוה אשר צוה ה' גם זה אינו, יען שישמעאל ועשו יצאו מכלל זרע אברהם כאמרם בתלמוד (בסנהדרין נט, ע"ב) ולא ציוה עליו ה' למולו, ואף גם לא נחשב כיליד בית ומקנת כסף הגם שהיה בן שפחה, יען אברהם טרם המולו בשר ערלתו דין בן נח היה לו לכולי עלמא ולבן נח אין לו קנין הגוף בעבדים, לכן בנו הבא מן השפחה כבנו יחשב ולא כעבדו כאשר ביאר זאת רבנו (נ"י) [זצ"ל] היטב בקונטרסו "חקור דבר". ואף שאר עבדיו הגדולים אין ביכלתו להעבירם על דעתם למולם רק אם יחפצו הם ברצון טוב, כמו עבד הנקח מן הנכרי אשר אינו רוצה למול שמטפל עמו שנים עשר חודש כמבואר ביבמות (מח ע"ב), ורק ילידי ביתו ומקנת כספו הקטנים היה יכול למולם ברצון אמותיהם בבית דין, דגר קטן מטבילין אותו על דעת בית דין (כתובות יא ע"א).

אמנם אמר רבנו (נ"י) [זצ"ל] דהא גופא אתא להשמיענו במה שכופל מספר שנותיו לאמר, כי לא לבד שהיה בן י"ג במספר השנים אלא כי בא גם כן לכלל דעת ולפלגות חקקי לב והיה ברשות עצמו ואין פוקד עליו, ואף על פי כן נתרצה שימולו אותו בלב ונפש חפיצה, וזהו שנאמר "וַיִּקַּח אַבְרָהָם" וכו' לקחם בדברים כמו שאמרו, ויקח קרח לקחם בדברים, דברי רצוי ופיוס עד שנתרצו לבא בברית בין הבתרים, כל זכר "באנשי" בית אברהם - המה הגדולים דאין איש אלא גדול ודו"ק.