שביבי אש
לסדר מסעי

וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם וְצָרְרוּ אֶתְכֶם (לג,נה):

במדרש (במדב"ר כג, ט) זה שאמר הכתוב (איוב לה, יא): מַלְּפֵנוּ מִבַּהֲמוֹת אָרֶץ וּמֵעוֹף הַשָּׁמַיִם יְחַכְּמֵנוּ.

המדרש הזה דרשוני. ונראה לרבנו (נ"י) [זצ"ל], על פי מה שכתב הגאון בעל חתן סופר ז"ל, על (בראשית לג, י) "כִּרְאֹת פְּנֵי אֱלֹהִים וַתִּרְצֵנִי", שקשה, וכי בלב ולב ידבר מבחר האבות? אולם על שני דרכים יתעורר האדם לאהבה את ה' וליראתו, א', הוֹלֵךְ אֶת חֲכָמִים יֶחְכָּם (משלי יג, כ), ב', כשרואה רשעת הרשע יתעב אותם ומעשיהם הנאלחים תכלית התיעוב, ונזהר מהדומה להם כל ימי עולם, כמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים קיט, צא) "מֵאֹיְבַי, תְּחַכְּמֵנִי". וזה כמו כן לדעת רבנו (נ"י) [זצ"ל] הכוונה באבות (פ"ר ס"א): "איזה חכם" - עומד בתוקף תמימות נצח, "הלומד", להמיב "מכל אדם", גם ממעשה רשע כסל.

כל זה בבני עליה, אשר אך ה' כל מגמתם יתעוררו לטוב לכל ראות עינם, אמנם הבינונים ואשר למטה מהם, יוכל היות, כי יתפתחו ויפלו ברשת היצר, באמרם אעשה כן גם אני, אשר על כן יותר נחוץ לבער הרשעה כולה מן הארץ כלה ונחרצה, ואין אדם דר עם נחש בכפיפה (יבמות קיב ע"ב), או לכל הפחות יגרשם הלאה מן הארץ מבלי ראות מעשיהם הרעים, ואם למען ראות תועבותם ולמאסם כאמור, אין הצר שוה בנזק שיוכל להצמיי מזה, וגם הלא מעשים זרים בלי תכלית כמותם נוכל לראות בשאר הברואים חיות ועופות, מדות מגונות אשר נפש האדם קצה בהם, ואין לנו שום מקום לטעות אחריהם באשר אינם מדברים, והוא קרוב לשכר ואין הפסד.

וזה שאמר הכתוב והזהירנו: "והורשתם את כל יושבי הארץ מפניכם, ואבדתם את כל משכיותם וכו' ואם לא תורישו וכו' והיה אשר תותירו מהם לשכים", כלומר אם אף על פי כן תאמרו, הלא מאשר אותירם בארץ, כמו שכים וצנינים יהיו לי ובעיני, ומתועבתם אלמד להיטיב, על זה אמר, לא די שלא תלמדו מהם להיטיב אלא עוד – "וְצָרְרוּ אֶתְכֶם", ידיחו אתכם מדרך הטוב תחת ללמד אתכם כאמור, ואם תאמר, מאין אלמד לתעב ולמאום ברע, על זה אמר במדרש: "מפלנו מבהמות ארץ ומעוף השמים יחכמנו", מהם תלמוד למאוס ברע ולבחור במוב, וד"ל.

צַו בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתְנוּ לַלְוִיִּם מִנַּחֲלַת אֲחֻזָּתָם עָרִים לָשָׁבֶת (לה, ב):

הנה נתוס' (ברכות כ ע"ב ד"ה נשים) כתבו, כי הלוים והכהנים לא לקחו חלק בארץ. וכבר הקשה לרבנו (נ"י) [זצ"ל] חכם אחד, הלא מפורש יוצא פה, כי הלוים לקחו ערים ומגרשיהם ואלפים אמה מחוץ לעיר?

והשיב לו רבנו (נ"י) [זצ"ל] כי פה צוה לישראל שיתנו המה מנחלתם ערים ללוים, אבל בני ישראל ירשו כל הארץ כולה, ורק מאחוזתם יתנו ללוים, ולכן לא היה להם נשיא להנחיל אותם את עריהם כאשר היה לשאר השבטים, וזה פשומ.

וְיָשַׁב בָּהּ, עַד-מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל (לה, כה):

ברש"י: דבר אחר, לפי שהיה לו לכהן גדול להתפלל שלא תארע תקלה זו לישראל בימיו.

ואם כן הוא, גם הכהן גדול נענש עמו, באשר הרוצח יתפלל על מיתתו, כי אז ילך וישוב לביתו. ובזה מצאנו טעם נכון על אמרם (מתני' ריש מכות) עדי גלות שהוזמו לוקין ואינן גולין, ויליף זאת שם בגמ' מקרא או מסברת קו"ח עיי"ש. ולפי האמור, לא נוכל לחייבם גלות עד מות הכהן גדול, דאם הם חמאו והעידו שקר, כהן גדול מה חטא, הלא לא אירע תקלה ולא נהרג שום אדם ולמה יתפללו אלה על מיתתו, וגם זאת לא נוכל להגלותם סתם ולא נתלה גלותם בחיי הכהן גדול, כי אין זה (דברים יט, יט): כאשר זמם לעשות ודו"ק.