שביבי אש
לסדר מטות

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת וכו' אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר וכו' לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ (ל, ב-ג):

עיין רמב"ן כי פרשה זו נאמרה לראשי המטות, לרמז כי להם יש יד ושם בנדרים ושבועות להתירם, כמו שדרשו בתלמוד (גדרים עם ע"א), והיתר נדרים פורחים באויר, ותלאם הכתוב בחוט השערה (חגיגה י ע"א), באשר לא יקלו העם בנדרים ושבועות וכתב אולי צריך להעלים זאת מן העם עיי"ש.

ולתשלום דבריו אמר רבנו (נ"י) [זצ"ל], כי על זאת לא חששה התורה כי יקלו בנדרים ושבועות אשר יפליא האדם לה', ונהפוך הוא, כי לכן צוה ה' שלא יחלל דבריו אשר בינו ובין ה', כדי להרגילו כי כל דבריו קודש יהיו ומוצא שפתיו ישמור לעשות גם את אשר דבר לרעהו, ולא ישקרו איש בעמיתו, ויהיה הן שלו הן ולאו שלו צדק, כי זה כל האדם. וזהו שאמר: לא יחל "דברו" – דברי עצמו נגד ה', באשר ילמוד לעשות ככל היוצא מפיו לרעהו. ולכן ממכו חכמים ע"ז היתר נדרים, יען מזה נראה, כי רק לכן לא יחל דברי עצמו בינו ובין ה', באשר כל היוצא מפיו יעשה ויקיים לעמיתו, וע"כ אמרו: – הוא לא יחל "אבל אחרים מוחלין", יען אם יצטרך לבא אל החכם לחלל לו את נדרו, יחלל לו רק מה שאסר איסור על נפשו, אבל לא מה שדבר לעשות לרעהו.

אולם באשר יוכל העם לחשוב כי גם נדרים אשר נדר לרעהו היכולת ביד החכמים להתיר, כאשר באמת שונאנו הגוים אומרים כי כן אנחנו עושים להם כידוע, וכאשר עשה צדקיהו מלך יהודה כי צוה על הסנהדרין להתיר לו את השבועה אשר נשבע לנבוכדנצר (עין נדרים דף סה ע"א), לכן תלה הכתוב היתר נדרים בחוט השערה ולא ביארם רק ברמיזה כמו שכתב הרמב"ן.

זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לה' (ל, ב-ג):

ברש"י: זה מיעוט הוא, לומר שהחכם בלשון התרה, ובעל בלשון הפרה.

וזה דוחק לדרוש כן, מאחר שכל היתר נדרים אינו מפורש בקרא,

ולולא דברי החכמים היה נראה לרבנו (נ"י) [זצ"ל] לומר, כי הכתוב יורה באיזו לשון ידור הנודר, ואמר: "זה הדבר אשר צוה ה' איש כי ידור יאמר נדר לה'". ונראה לרבנו (נ"י) [זצ"ל], כי על זה סמכו חכמינו ז"ל לבדות כנוין בלשון ארמי, לשון שאין מלאכי השרת מבינין בו, שלא יבין השטן בנדר וישטין, כי כל הנודר כאלו בנה במה (נדריס כב ע"א).

ויש להפביר זאת, באשר אמרו (קידושין לא ע"א) גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה, וכתבו בתוס' (שם ד"ה גדול) בטעמא דמילתא, כי המצווה יותר יתאוה לעבור, וגדול יצרו יען מים גנובים יומתקו, ואלמלא הקב"ה עוזרו לא יכול לו. וא"כ הנודר הנעשה מצווה, ההוא מסית את היצר בנפשו, ולזה למה יעזור ה' לכבשו הלא מידו זאת לו, ויפה המשילו את הנודר "כאלו בונה במה לעצמו", וכאשר האריך בזה רבנו (נ"י) [זצ"ל] במ"א. ולכן התקינו החכמים כנויין בלשון ארמי, שלא ירגיש בהן היצה"ר ויבקש להסיתו.

ועל זה ירמוז: "כִּי יִדֹּר נֶדֶר לה'", ר"ל, אם ידור נדר ידור באופן שלא יתודע רק לה' לבדו, והקדים לפרש איך יעשה, ואמר: "זה הדבר", כלומר בדברים כאלה ידור, כי יהיו גלוים בלתי לה' לבדו, שידור על ידי כנויים שהמלאכים אין מבינים בהן רק ה' לבדו והבן.

גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ (לב, טז):

ברש"י: חסים היו על ממונם יותר מבניהם ובנותיהם שהקדימו מקניהם למפם ומשה אמר להיפך עיי"ש.

והנה רבנו (נ"י) [זצ"ל] דרש לשבח ואמר, כי לא הקדימו את מקניהם לטפם, יען הלא היו בתי מושב בנוים על תילם בארץ מיחון ועוג, ובהם יכלו לשבת נשותיהם וטפם, רק לא היו שם ערי מבצר בחומה מביב, ואם הם יעברו חלוצים איך יניחו את מפם בערי הפרזים מפני יושבי הארץ סביב, ולכן אמרו לבנות גדרות צאן אשר לא היו שם, ולטפם רק ערים יתקנו לעשותם מבצר בדלחים ובריח, כי בתים לשבת כבר היה להם, אבל משה רבנו הפך דבריהם מטעם אחר, כי אולי פתאום יחלצו חושים לעבור לפני אחיהם במלחמות טרם תגמור החומה מביב, ואיך יניחו אותם ככה, לכן צוה להם להקדים לבנות הערים לטפם משכנות מבטחים, באשר יעמדו הכון לצאת עם אחיהם למלחמה, ולכן אמר: "וְהַיֹּצֵא מִפִּיכֶם, תַּעֲשׂוּ", כי לכן אני מצוה לבנות ערים תחלה, באשר תוכלו לעשות תמיד היוצא מפיכם ודו"ק.