שביבי אש
לסדר מצורע

זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע, בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ (יד, ב):

במדרש (ויק"ר טז, ב): הדא הוא דכתה (תהלים לד, יג) "מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים" וכו', מעשה ברוכל אדד וכו', עד אמר ר' ינאי כל ימי הייתי קורא פסוק זה ולא הייתי יודע היכן הוא פשוט עד שבא האי רוכל עיי"ש.

ההרגש מבואר, מה לא ידע ר' ינאי במקרא זה ומה ידע יותר אחרי אשר הראהו לו הרוכל, וכבר דשו בו רבים.

והנה רבנו (נ"י) [זצ"ל] גם הוא הלקו אמרה נפשו. כי הנה יפלא מאוד למקרא זה החפץ לתת חיים לכל אשר יחפוץ במריר, מעט מאומרו (שס יד) : "נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה", הלא מצער היא ותרי נפשו באלה, ואח"כ לוקח ממנו את כל אשר יש לו כי אמר: "סוּר מֵרָע", - לשמור את כל מצות ה' אשר לא תעשינה, "וַעֲשֵׂה טוֹב" - לקיים את כל מצוות עשה, ואם כן הוא, כי לא ישיג ארחות חיים רק אם ישמור לעשות את כל התורה, מדוע פתר באחת מהנה נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע?

אולם אם נאמר כי סיים האמור פה הכוונה שלא יהיה מצורע החשוב כמת (גדרים סד ע"ב), ובא להזהיר על לשון הרע אשר עליה ילקה בצרעת, כאשר יאמרו דורשי רשומות (תנחומא מצורע ב): מצורע "מוציא רע", אז נוכל לומר, כי כל המקרא הזה מדבר מלשון הרע וילמד לאדם דעה איכה יוכל להציל ממנה את נפשו.

והוא עפ"י מאמר המדרש (תנחומא שם) כי לשון הרע הורגת שלשה, הלא המה המדבר סרה ברעהו בפועל, מי שנותן אוזן קשבת לשמוע, והשלישי הוא אותו אשר הלשון הרע מדובר בו, כי מעשיו הטו אלה לדבר עליו סרה. וע"ז נשא המשורר את שירו ויאמר "מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים", ר"ל שלא תהיה בו נגע צרעת: "נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע" - זה הכלל, ואח"כ מפרש בפרט: "וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה", שאל ידבר לשון הרע בפועל [ובכך אין די, אלא] "סוּר מֵרָע", שירחיק דרכו מבעלי לשון ולא ישמע מהם הרע אשר ידברו. אולם עוד לא הציל את נפשו גם בזה, רק: "וַעֲשֵׂה טוֹב", כי יעשה הישר והטוב בעיני אלקים ואדם, למען לא יתן יד לפושעים לדבר עליו לשון הרע. והנה רוכל זה באשר כרוזא כריז: "מאן בעי סמי דחיי", והוציא ספר תהלים מחיקו והראה בו לדעת, כי חיים הכתוב פה היא רק רפואה להנצל מצרעת ממארת, כי אלין רוכלין היינו עסקיהו לתת סמי מרפא ותעלה למצורעים - בזה הודיע לר' ינאי כי כל המקרא הזה מדבר מלשון הרע, ובזה גלל כל קושיא והשגה מעל מקרא זה כנ"ל.

וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת (יד, ד):

ברש"י: לפי שהנגעים באים על לשון הרע שהוא מעשה פטפוטי דברים הוזקקו לטהרתו צפרים וכו', ועץ ארז: לפי שהנגעים באים על גסות הרוח. ושני תולעת ואזוב: מה תקנתו ויתרפא ישפיל עצמו כאזוב ושני תולעת.

והנה על רמזים אלו יש לדקדק, למה שתי צפרים ולא די באחת לרמז על הפטפוט? ולמה האחת נשחטה ואחת משתלחת על פני השדה? גם הרמז אשר בארז המורה על הגאוה והרמז באזוב ושני תולעת המורין שישפיל את עצמו, אינן דומין לרמז אשר בצפרים, כי המה מורין על דטאיו אשר חטא ואלו מורין על החטא ועל התיקון?

לכן נראה לרבנו (נ"י) [זצ"ל] לישב רמזים אלו על מכונם. כי הנה הבעל לשון הרע, הוא האיש אשר גאה גאה, האומר אני ואפסי ורואה כל נגעי אדם חוץ מנגעי עצמו, ובשוט לשון יגזור על ימין ועל שמאל לתת דופי בכל איש, זו נגע רעה וידוע חולי. אולם גם האיש העניו מאוד ושפל רוד עד דכא העוצם עיניו מראות ברע אשר יעשה עמיתו, לא טוב הוא עושה, באשר ימנע מלהוכיח את עמיתו להשיבו מדרכו ונחבא הוא אל הכלים, ולא יעמוד בפרץ לריב את ריב ה' ממהרסי ומחריבי הדת. וע"ז דרשו בתלמוד (חולין פט ע"א): "הַאֻמְנָם אֵלֶם צֶדֶק תְּדַבֵּרוּן מֵישָׁרִים תִּשְׁפְּטוּ בְּנֵי אָדָם" (תהלים נח, ב). מה אומנתו של אדם בעולם הזה, יעשה עצמו כאלם, יכול אף בדברי תורה כן, תלמוד לומר: "צדק תדברון", ואם אמנם טוב לו לאדם להיות כאלם לא יפתח פיו לדבר סרה בבני אדם ולתת בהם מגרעות, בכל זאת - "צדק", להוכיח בצדק ובמישור לעושה עולה, בזה "תדברון", בקול ענות גבורה להשיבם מדרכם.

והנה המצורע, גבה עינים ורחב לבב אשר לשונו תהלך בארץ לדבר תועה, אם יבואו לרפאות משובתו ולהציגו על דרך טוב, ראשונה ידריכוהו בדרך ענוים להיות שפל רוח ואל ישא עוד מרום עיניו, אבל לעומת זה יאלפוהו דעת שאל ינוס עד קצה האחרון, כי עת לכל חפץ לצאת ביד רמה נגד עושי רע, ואז יגבה לבו בדרכי ה' ללחום בזרוע נטויה.

וזאת מרמזין לו בשתי צפרים חיות כי את האחת ישחטו להורות כי חלק הדיבור המגיע לעבירה יעשה אתו כלה, ואת הצפור החיה ישלחו על פני השדה, להורות כי ישלח דברו על פני השדה, להורות כי ישלה דברו על פני חוצות וישמיע במרום קולו כי יבא עת לעשות לה'. וככה מורין לו בעץ ארז ואזוב ושני תולעת, כי לפעמים תהיה כגובה ארזים גבהו ובמרום ימריא, ולפעמים תדכא לעפר נפשו כאזוב ותולעת והבן.