שביבי אש
לסדר מקץ

ויהי מקץ שנתים ימים (מא, א):

הנה שנתים ימים אלה נמנים מיום צאת שר המשקים מבית המהר, ומאז נתוספו לו שתי שנים, יען כי שם בשר זרועו ובמח בשר המשקים כי יזכירהו לטובה לפני המלך, כי היה יום הולדת פרעה, יום מוגבל אשר נשא את ראש עבדיו אם לשבס אם לחסד, כאשר עשה עם שר המשקים ושר האופים, לכן אמר לו יוסף (לעיל מ, יד): "כי אם זכרתני והזכרתני", ר"ל שאם ישמור אותו בזכרונו עד השנה הבא, אז יוכל להזכירו לטובה, אבל (מס, כג) "ולא זכר שר המשקים את יוסף", ומפני מה - "וישכחהו", בתוך השנה שעברה, ותקות יומף היתה חזק, כי בהגיע יום הולדת פרעה בעבור השנה, ידבר עליו שר המשקים טובות לפני המלך, ויען אשר שם באדם מבמחו נשכח כמת מלב שר המשקים ולא הזכירו, וישאר עוד שנה במשמר. וכאשר נכזבה תוחלתו משר המשקים לגמרי, אז סיבב השי"ת להזכירו בשנה השנית ביום ההולדת, ולא לטובת יומף כי אם למובת המלך, כי רוחו תבלה על חלומו, וכל זאת כדי שיאלף יומף בינה ויבטח בר' לבדו ואל יחזר אחר סיבות שונות, וזה מספר שנתיים ימים.

אבל יפלא מדוע יחשוב לו ה' לעון על אשר פעל ועשה השתדלות להוציא מממגר נפשו, הלא חכמה תקרא: "וברכך ה' אלוקיך בכל אשר תעשה" (דברים טו, יח), ואם אמנם לה' התנועה, לנו בני אדם הפעולה לעשות מעשינו.

אולם שאני יוסף הצדיק, אשר מאז מלומד בנימים היה ומושגח מאת ה' לבדו חוץ מגדרי הטבע, בהשלכתו לבור ובבית אדוניו המצרי, כי ה' עמו בכל אשר הוא עושה ובכל אשר יפנה בבית הסוהר ה' מצליה בידו, הוא הנבר אשר היה לו להשליך על ה' לבדו יהבו גם לעת הזאת בצר לו, לכן לו לבדו יחשב לחטא כי במח על משענת קנה הרצוץ.

וזהו ג"כ כוונת המדרום (ב"ל פט, ג): ויהי מקץ שנתים ימים - אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו (תהלים מ, ה) זה יוסף, ולא פנה אל רהבים, מתוך שאמר כי אם זכרתני והזכרתני נתוספו לוסד שתי שנים, והוא פלאי.

אבל ר"ל, כי כל אדם צריך לבטוח בר', אבל יוכל גם הוא לבקש לו עזר בכל אשר ימצא, כי בד' מורה על אמצעות, אבל אשרי הגבר אשר שם ה' מבמחו בלתי אמצעות, כזה הא"ש יומף, והוא לא היה לו לפנות אל רהבים ושטי כזב ודו"ק.

וטבוח טבח והכן (מז, טז):

ברש"י: כמו לטבוח טבח ולהכן, ואין לטבוח לשון צווי שהיה לו לומר וטבח.

והרואה יראה בתום' (חולין דף צא ע"א ד"ה כמאן דאמר גיד הנשה) ובמהרש"א שם, כי "והכן" צווי היה, אבל "וטבוח" אינו צווי.

ונראה לרבינו (נ"י) [זצ"ל] כי יען אשר קיימו מצות שחיטה, א"כ לא אכלו משחיטת בן נח, יען שחיטת נכרי נבלה, ועל כן לא צוה יוסף לנכרי אשר על ביתו "וטבח", רק אמר לו וטבוח, כי יתקן ויפרע להם את בית השחיטה שהוא הצואר, כאשר ישחטו המה בעצמם, אבל צוה "והכן", כי יטול הוא בעצמו את גיד הנשה והבן.

והנה מקום אתנו פה להציע מה שהתפלא רבינו (נ"י) [זצ"ל] על הרמב"ם בפי' המשניות (חולין פ"ז מ"ו) שפירש שם כי זה שאמרו רבנן לרבי יהודה בסיני נאמר אלא שנכתב במקומו (חולין ק, ב), היינו כי מה שאנו מקיימין עתה את המצוות הוא רק מפני שנצטוינו עליהם בסיני אבל לא מפני שנצטוו קודם לכן, וא"כ הרי גם לרבנן דרבי יהודה נאסרו בני יעקב בגיד הנשה, ומה זה שאמרו והכן, טול גיד הנשה בפניהם כמ"ד גיד הנשה נאסר לב"נ, הלא לדעת הרמב"ם ליכא מאן דפליג ע"ז וצע"ג.