שביבי אש
לסדר משפטים

כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי (כא, ב):

ברש"י: עבד שהוא עברי או אינו אלא עבדו של עברי שהוא כנעני וכו' ת"ל (דברים טו, יב) כִּי יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה לא אמרתי אלא באחיך.

ויש לראות, אם כן למה קראו פה עֶבֶד ושם קראו אָחִיךָ?

ונראה לרבינו (נ"י) [זצ"ל], כי הנה יש לשאול עוד, מדוע זה יאמר פה: "כִּי תִקְנֶה " ותולה קנינו בקונה, ולהלן הוא אומר "כִּי יִמָּכֵר". ותולה הקנין במוכר?

אבל יש לומר, כי הנה פה מדבר הכתוב ממי שאין לו לשלם ונמכר בגנבתו בבית דין, ואם כן כאשר נחרץ משפמו להמכר, מאז עבד יקרא, ורואין אנו אותו כאלו הוא מכור מכבר ואין חסר כלום רק שיבא הקונה, ולכן תולה הקנין על הקונה ואתמר כי תקנה - אבל תמן מיירי במוכר את עצמו מפני דחקו, ואז כל עוד שלא נמכר בן חורין הוא ונקרא אחיך, וגם תולה הקנין בו ואתמר: "כִּי יִמָּכֵר" - מדעתו ודו"ק.

וְכִי יִפְתַּח אִישׁ בּוֹר אוֹ כִּי יִכְרֶה אִישׁ בֹּר (כא, לג):

ברש"י: אם על הפתיחה חייב על הכריה לא כל שכן, אלא להביא כורה אחר כורה שהוא חייב.

ופירש הגר"א ז"ל, כי לכן כתוב בור בתרה חסר וי"ו, להורות כי היה הבור חסר ובא זה והשלימה.

ועל דברי קודש אלו הוסיף רבינו (נ"י) [זצ"ל] נופך ואומר, כי היה לו לומר כי יכרה איש קרקע ולא בור, הלא עד אחרי החפירה לא נעשה בור ואיך אומר: "כִּי יִכְרֶה אִישׁ בֹּר"? אלא דמיירי בכורה אחר כורה, כי היה בור מקודם ובא זה והשלימו, ואם היה כתוב בור מלא וי"ו, היינו אומרים כי אף אם היה כבר עשרה טפחים והוסיף עליה חייב. כי נסתלקו מעשי הראשון, ובאמת זה אינו כמבואר בתלמוד (ב"ק נא ע"א), לכן כתיב בור חמר וי"ו, להורות כי רק אם היה חסר עשרה ובא אחר והשלימו חייב ודו"ק,

מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק וְנָקִי וְצַדִּיק אַל תַּהֲרֹג (כג, ז):

במכילתא (כ, ז): הרי זה אזהרה למדבר לשון הרע.

ונראה כי המכילתא לא רצתה לפרש שקר כמשמעו, שלא יעוות משפט, יען כבר כתוב במקרא הקדום לא תטה משפט, אולם יפלא, איככה נוכל לפרש כי דבר שקר הוא לשון הרע, הלא לשון הרע אמת הוא כמובן?

ונראה לרבנו (נ"י) [זצ"ל], כי הנה אמרו בתלמוד (פסחים קיג ע"ב) ג' הקב"ה שונאן, ואחד מהם הוא הרואה דבר ערוה בחבירו ומעיד בו יחידי, כי הא רטובי' חמא ואתה זיגוד לחודיה ואסהיד ביה קמא דרב פפא, נגדיה רב פפא וכו', ויש לשאול, כי הנה אם נגדיה רב פפא, כמשפט עשה, כי אם נדון דיני נפשות על פי עד אחד, לא שבקת חי' לכל ברי', הלא חכמה תקרא (דברים יט, טו): "לֹא יָקוּם עֵד אֶחָד בְּאִישׁ לְכָל עָוֹן וּלְכָל חַטָּאת", אולם מדוע זה ישנא אותו ה' יודע ועד כי לא שקר ענה באחיו?

וי"ל עפ"י מה שאמרו (ברכות יט ע"א) "תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום, שמא עשה תשובה, שמא עשה סלקא דעתך? אלא ודאי עשה תשובה", והנה מה שמקשה: שמא סלקא דעתך? הוא יען כי אם נאמר רק אולי עשה תשובה, אם כן למה לא יהרהר אחריו הלא ההרהור הוא יען כי מסתפק הוא בדבר, ולכן מתרץ: ודאי עשה תשובה. ולפי זה באדם שאינו תלמיד חכם, ספק יש אם עשה תשובה ומותר להרהר אחריו בלב, רק שלא יאמר לאחרים דשמא עשה תשובה, ולכן כל דבר שלא נמסר לבית דין הרואה אותו, אף על פי שהוא יודע בבירור וכמאה עדים דמי, מ"מ אסור לומר לאחרים, ולכן גם הקב"ה שונא אותו, יען אולי כבר עשה תשובה ונתקן החמא וא"כ שקר ענה באחיו יען כעת צדיק הוא.

והנה על: "וְנָקִי וְצַדִּיק אַל-תַּהֲרֹג" פירש רש"י: נקי אפי' אינו צדיק וצדיק אפי' אינו נקי, וא"כ זה הוא נותן טעם למה שאמר "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק", כי אם הוא צדיק בבית דין, אפילו ידעת שאינו נקי אל תרשיעו, כי שמא עשה תשובה ושפיר קראו שקר לפי מה שהוא עתה ודו"ק.