שביבי אש
לסדר נשא

דבר אל בני ישראל איש איש כי תשטה אשתו (ה, יב):

ברש"י: מה כתיב למעלה מן הענין, "ואיש את קדשיו לו יהיו", אם אתה מעכב מתנות הכהן חייך שתצטרך לבא אצלו להביא לו את הסוטה.

ויש לראות, הלא שם כבר פירש מה יעשה לו אם לא יתן לכהן אשר לו, כאשר דרשו חז"ל: "לו יהיו – המעשרות", כי לא יעשה שדהו בתבואות רק המעשר? ועוד איש איש למה לי?

ונראה לרבנו (נ"י) [זצ"ל] בזה, כי הנה למעלה דיבר לשנים אנשים: "ואיש את קדשיו לו יהיו", ומזה דרשו כי חושך קדשיו מן הכהן יתרושש ואין כל, "ואיש אשר יתן לכהן לו יהיה" – ממון הרבה (ברכות סג, א) וירום קרן למעלה ראש. והנה האשה אשר תזנה תחת בעלה ומעלה בו מעל שתים הנה קוראותיה, או כי לא תשיג יד אישה למלא משאלותיה להלביש אותה מחלצות, שביסים ושהרנים ואטון מצרים כמשפטן, ואמרה אלכה אחרי מאהבי נותן לחמי מימי צמרי ופשתי. או כי אישה יאהב נשים נכריות, אז גם הוא תבגוד בו ותתן לאחר דדיה – כאשר אמרו (סוטה י ע"א) "איהו בי קארי ואיתתיה בי בוציני". והנה האיש העשיר הענוג וטוב לב משתה תמיד, הוא ילך אחרי תאות לבו לאהוב נשים רבות, כי יין ותירוש יקח לב (הושע ד, יא), ובתלמוד אמרו (ברכות סג ע"א): "הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין", יען ממנה יתוכח לדעת כי "לץ היין הומה שכר וכל שוגה בו לא יחכם" (משלי כ, א).

ולכן העמיד פרשת סוטה קרוב אל הכתוב מלמעלה, ואמר: אליכם אישים אקרא "איש", אשר קדשיו לו יהיו, כי "מטה" ידו", "ואיש אשר יתן לכהן לו יהיה הון רב", איש איש מהם כי תשטה אשתו, כי לאנשים האלה יקרה כי יזנו נשותיהם, לזה מפאת עניו ולזה מפאת עשרו, כאמור.

ולכן אמר ומעלה "בו" מעל, כי בו האשם, ועל כן קרבנו עשירית האיפה קמח סולת לא יצוק עליה שמן ולא יתן עליה לבונה כי מנחת "עני" היא, וגם יורה על מיעוט תענוג בלא שמן ולבונה והיא מזכרת עון אשר העוה על אחד משני הדרכים שזכרנו ודו"ק.

ואם לא נטמאה האשה וטהורה היא ונקתה ונזרעה זרע (ה, כח):

ברש"י: ואם לא נסמאה, בסתירה זו. וטהורה היא, ממקום אחר. ונקתה ממים המאררים – ולא עוד אלא – ונזרעה זרע, שאם היתה יולדת בצער תלד בריוח וכו'.

הנה אלו הם דברי רבי ישמעאל (סוטה כו ע"ב), אבל רבי עקיבא אומר שם אם היתה עקרה נפקדה, וד"י שאל לו א"כ יסתרו כל העקרות ויפקדו עיי"ש. והנה ר"ע לא השיב לו על זה מאומה.

ונראה לרבנו (נ"י) [זצ"ל], כי לטעמייהו אזלי. כי הנה יש לשאול, מדוע אם נסתרה והיא טהורה תזריע זרע, הלא עכ"פ פריצותא עבדא בסתירה וכדי בזיון וקצף, ואיך יהירי חוטא נשכר?

לכן נראה כי דעת רבי עקיבא היא, שרק אם נכנסה לבית הסתר בלי רעת ונגד רצונה נסתרה, רק אז יתן ה' שכרה ותוליד בנים ובנות, אולם אם באה שמה לרצונה אשר כן לא יעשה, לא יפקד אותה ה' בפרי בטן. ולדעת ר"ע יאמר, "ואם לא נטמאה" – בפועל, "וטהורה היא" – מאיסור סתירה, כי לא מדעת נסתרה, – אז – "ונקתה", מן המים המאררים "ונזרעה זרע", כי יפתה ה' את רחמה, אולם אם לא טהורה היא מאיסור סתירה אף כי לא נטמאה לאיש לא יתן ה' לה זרע בנים. – אולם רבי ישמעאל סובר, כי בסתירה לבדה לא פעלה עון אם יודעת בנפשה כי לא תתן אותו לנגוע בה בהלך נפש.

ור' ישמעאל גם הוא עשה ככה, כי שנו חכמים בלשון המשנה (שבת יא ע"א) לא יקרא לאור הנר, והוא אמר (שס יב ע"ב) "אני אקרא ולא אטה", יען הוא סובר, שאם יודע בנפשו שלא יעבור חוק לית לן בה. והוא ע"כ יפרש "וטהורה היא", כמש"כ רש"י, שהיא טהורה ממקום אחר. ולפי"ז יפה השיב לר"ע: א"כ כל העקרות יסתרו. אולם ר"ע סובר כי אין לסמוך ע"ז שהוא לא יחטא, והא גופא לעון יחשב, ור"י שאמר אני אקרא ולא אטה צא וראה מה עלתה בו, שקרא והטה.

וא"כ שוב אין לשאול א"כ כל העקרות יסתרו, יען אם תסתתר בזדון לבה, אז לא טהורה היא מאיסור סתירה כנ"ל. ורש"י מפרש כל המקרא כדברי רבי ישמעאל ולפי האמור לא כן היא, כי דברי ר"ע הם עיקר והבן.

כה תברכו את בני ישראל אָמוֹר להם (ו, כג):

ברש"י: אָמוֹר כמו זָכוֹר, שָמוֹר ע"כ.

ר"ל, כי הוא בנין המקור ולא הציווי. ויש לראות מה ענין זה אצל זה, הלא זָכוֹר ושָמוֹר המה תלוים במחשבה לא יתכן בהם ציווי כאשר האריכו בזה המבארים, ולכן כתוב בהם המקור, והחכמים דרשו מזה (פסחים קו ע"א) זכרהו על היין על דרך אסמכתא. ואם אמנם לזכור בפה ולהתפלל חייב מן התורה, אכן כל זאת לא ידענו רק באשר עלינו לעשות איזה פעולה שנבוא על ידה לזכירה, אבל פה בברכת כהנים שהיא בפה, למה כתב אָמוֹר במקור ולא יאמרו בלשון ציווי?

אבל נראה לרבנו (נ"י) [זצ"ל], כי הנה כתבו המפרשים, כי כן צוה יצחק לעשו (בראשית כז, ג-ד): "וצודה לי ציד וגו' בעבור תברכך נפשי", יען הברכה לא תבאתה לראש המתברך, אך אם המברך יתעורר באהבה רבה אל המתברך והברכה באה מלב ונפש חפיצה כמים הנובעין מתוך המעין. וע"ז ירמוז לנו פה באמרו: "כה תברכו את בני ישראל" – ותהיה הברכה שלימה, אם תברכו אותם כטוב לבכם מרוב תשוקה שבכם לברכה, וזהו: "אָמוֹר להם", אם הברכה תצא מפיכם מאליה, אבל אם תברכו אותם רק מפאת הציווי לא תחול הברכה והבן.