שביבי אש
לסדר פנחס

פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן (כה, יא):

ברש"י: לפי שהיו השבטים מבזים אותו, הראיתם בן פוטי זה שפיסם אבי אמו עגלים לע"ז והרג נשיא שבט מישראל, לפיכך יחסו הכתוב אחר אהרן (סנהדרין פב ע"ב).

והקושיא מפורסמת, כי באם טוב עשה כי קנא לאלהיו, מה לי אם הוא בן חורי ארץ או מבני דלת העם, הלא קמן וגדול שם הוא, ואם נבלה עשה לשפוך דם נקי חנם, הלא עוד יגדל עונו מנשוא, אם הוא בן שועים גדולי הייחש?

ונראה לרבנו (נ"י) [זצ"ל] בזה, כי הנה הבועל ארמית קנאין פוגעין בו הלכה היא ואין מורין כן (סנהדרין פב ע"א). וצריך להבין, כי אם הלכה היא, יקוב הדין את ההר, ולמה אין מורין?

ואמר רבנו (נ"י) [זצ"ל] בטעמא דמלתא, כי לא הותר דמו רק לאיש אשר קנאתו לה' כלפיד יבער בראותו כי חלל קודש ובעל בת אל נכר לעיני השמש ואין מעצור לרוחו בראותו את הנבלה הגדולה מלעשותו כלה ונרחצה, אולם האיש אשר יוכל למשול ברוחו עד אשר ישאל את פי החכמים יודעי דת ודין, לא איש קנא הוא ולא לאל יריב, לכן אין מורין.

וזאת טענו השבטים ושפכו עליו בוז וקלון באמרם: הראיתם בן פוטי זה, אשר ערום יצא מבטן בת אל נכר, איך יתעורר הוא לקנא קנאת ה' אלהי ישראל, עד אשר לא יוכל לעמוד על נפשו והרג נשיא ישראל, אין זה כי אם רמות רוחא יתירא דאית ביה, לפיכך ייחסו הכתוב אחר אהרן קדוש ה', והיא שעמדה לו לנקום את נקמת ה' ברוח משפט וברוח בער.

ומה מאוד נבין בזה דברי המדרש (במד"ר כא, א) שאמר על: "לָכֵן, אֱמֹר: הִנְנִי נֹתֵן וכו'": "בדין הוא שיטול שכרו", ולפי האמור דברי המדרש המה ככסף צרוף. כי הנה אמרו (קידושין לט ע"נ) "שכר מצוה בהאי עלמא ליכא", כי לא יתן ה' שכר עושי טוב פה בשפלה, למען לא יסגור את הדרך לעושי רע, כי באם פועל אדם ישולם לו בארץ מגוריו, הלא אז הבחירה אשר ביד האדם לעשות כחפצו בטלה, יען אז מי זה אשר לא ימהר יחישה מעשהו לעשות את כל מצות ה', הלא שכיר הוא בא בשכרו ופעולתו לפניו. אולם בזאת המצוה, כי יקנא איש לאלהיו, אשר לא יוכל לעשותה בעבור תשלום גמול ומתן שכר, הלא אז נפש הוא חובל, וכאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה, וחלף שכרו חמסו עד קדקדו ירד ואל נקמות ינקום את דמו, ואך האיש אשר באמת ובתום לב יקנא לה', וחמתו כאש צורבת על חילול שם כבודו הוא יוכל לעשותה, לכן בדין הוא שיטול שכרו פה בשפלה, כי אין לחוש שכל אחד יעשה ככה למען השכר, יען אז הלא רוצח נפש יקרא ודו"ק.

וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי ה' (כז, ה):

ברש"י ז"ל מגמרא (סנהדרין ח ע"א): נתעלמה הלכה ממנו, וכאן נפרע על שנטל עטרה לומר (דבריס א, יז): והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי ושמעתיו.

והנה יש להפליא איזה עטרה נמל הרב, אם יאמר לתלמידו שאם יקשה לו דבר מה שיציע לפניו? הלא בזה עדיין לא אמר שבטח ישוב לו ויתיר ספיקו? עוד יש לדייק, על הא גופא שאמר משה: "וְהַדָּבָר אֲשֶׁר יִקְשֶׁה מִכֶּם" וכו', דלא היה צריך הדבר לאמרו מחמת פשיטותו, כי פשיטא שמה שיקשה מהם יקריבו לרבן?

אבל פירש רבנו (נ"י) [זצ"ל] בשם אביו זצ"ל, דהנה שם בקרא המדובר מעניין אחר, דשם אמר משה (דבריס שם): "לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא וְהַדָּבָר אֲשֶׁר יִקְשֶׁה מִכֶּם וכו'", ואם נפרש האי "דָּבָר אֲשֶׁר יִקְשֶׁה מִכֶּם" כפשוטו, מה עניין זה אצל: "לֹא תַכִּירוּ פָנִים לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ"? אבל הכוונה היא, אם אתם תרגישו בעצמכם שאתם נוטים לאיזה צד, מפני הכרת פנים או מפני מורא, אז תמשכו ידיכם מלדון, אבל – "תַּקְרִבוּן אֵלַי וּשְׁמַעְתִּיו", כי אצלי כולם שווין, ולא יעשה רושם בלבי לא השנאה ולא האהבה ולא גדלות ולא קמנות של האיש.

וע"ז נענש כאן, כי בנות צלפחד שיהדו אותו בדברם אליו (פסוק ג) : "אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר וְהוּא לֹאהָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל יְהוָה בַּעֲדַת-קֹרַח", אשר לכאורה דבר זה אין ענינו לכאן, אבל רצו בזה להגיד למשה כי אביהם היה מן אוהבי משה בעת אשר קמו נגדו קרח ועדתו, וכאשר אמרו לו זאת הרגיש משה נטיה בלבו עד שלא היה יכול לדונם והקריב את משפטן לפני ה'. וזה שאמרו ז"ל, שנענש כאן על שנטל עטרה לומר: והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי ודו"ק.

יִפְקֹד ה' וכו' אֲשֶׁר-יֵצֵא לִפְנֵיהֶם, וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם (כז, טז-יז):

עיין ברש"י מה שכתב על כפל הלשון. ובאבן עזרא כתב, אשר יוציאם על ידי אחר.

ולרנבו (נ"י) [זצ"ל] נראה, כי המנהיג ההולך בראש העם להראותם הדרך אשר ילכו ואת המעשה אשר יעשון, עליו להיות נאה דורש – בדיבור, ונאה מקיים – במעשה. ולכן אמר אשר יצא לפניהם – במעשה ופעולות ידים, ואשר יוציאם ואשר יביאם – בדבריו, דברי חכמים כדרבונות (קהלס יב, יא), וד"ל.