שביבי אש
לסדר ראה

רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה (יא, כו);

פתח בלשון יחיד: "רְאֵה" ומסיים בלשון רבים: "לִפְנֵיכֶם". והוא עפ"י מה שכתבנו בשם רבנו (נ"י) [זצ"ל] למעלה בפרשת קדושים (יט, יח) על: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ", כי כל הטובות והברכות אשר הבטיח ה' לישראל פה בארץ מתחת, בַּעֲבוּר יִשְׁמְרוּ חֻקָּיו וְתוֹרֹתָיו יִנְצֹרוּ (תהלים קה,מה), ואת המומר האכזרי (דברים כח, סא) "כָּל חֳלִי וְכָל-מַכָּה אֲשֶׁר לֹא כָתוּב בְּסֵפֶר", שאמר להביא עליהם פה בשפלה אם לא ישמעו בקולו ולא יאבו בדרכיו הלוך, כי יתן יעקב למשימה וישראל לבוזזים, הן המה נאמרים אל הגוי כלו ואל האהמה בכללה, אבל לאיש פרמי לא ישיב ה' גמולו בראשו בהתהלכו פה עלי אדמות, כי שכר ועונש פרטי בהאי עלמא ליכא (קידושין לט ע"ב) – ועיין למעלה.

ולכן אמר בלשון יחיד: "רְאֵה", כי את אשר אני נותן "הַיּוֹם" – בעוד היום לעיניכם, טרם תבא שמשכם, ברכה וקללה - שכר ועונש, היא: "לִפְנֵיכֶם" – לכלל האומה.

ובזה נבין היטב את המדרש רבה (דב"ר ד, ב): "זה שאמר הכתוב (ירמיה יג, טז): שִׁמְעוּ וְהַאֲזִינוּ אַל תִּגְבָּהוּ מהו שמעו והאזינו ואל תגבהו? אמר רבי תנחומא שמעו לדברי תורה ואל תדברו גבוהות – "כִּי ה' דִּבֶּר", והיכן דבר: "תּוֹעֲבַת ה' כָּל גְּבַהּ לֵב" (משלי טז, ה) כי סובב על האיש "שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה" אשר "וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ", כאשר פי' זאת רבנו (נ"י) [זצ"ל] באר הימב בפרשת בחקתי, כי אם ישמע שאיש פרטי לא יאכל פרי מעלליו בעוה"ז, יאמר בלבו מה ממנו יהלוך אם אלך בשרירות לבי, הלא לא תאונה אלי רעה, אבל - "אָז יֶעְשַׁן אַף ה' וְקִנְאָתוֹ בָּאִישׁ הַהוּא". אך בו לבדו: "וְרָבְצָה בּוֹ כָּל הָאָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה", ועיין למעלה.

וזה שכתוב: "שִׁמְעוּ וְהַאֲזִינוּ אַל תִּגְבָּהוּ", כי לא ידבר גבוהות בגאוה ובוז כי אליו לא יגיע העונש הכללי, יען בשביל אחד ששינה לא ישתנו תהלוכות האומה – "תּוֹעֲבַת ה' כָּל גְּבַהּ לֵב", האומר אֲנִי וְאַפְסִי, וכל העולם לא נברא רק בגללי, ומה לי בשאת ושבר אשר ברבות החומאים יסובב לכלל האומה, – "אָז יֶעְשַׁן אַף ה' וְקִנְאָתוֹ בָּאִישׁ הַהוּא", ודו"ק.

אַחֲרֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם תֵּלֵכוּ וְאֹתוֹ תִירָאוּ וְאֶת מִצְו‍ֹתָיו תִּשְׁמֹרוּ וּבְקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ (יג, ה):

ברש"י: וְאֶת מִצְו‍ֹתָיו תִּשְׁמֹרוּ, זה תורת משה (ספרי דבוים פיסקא פה).

והנה בספרי (דברים פיסקא פה) דורש: אַחֲרֵי יְהוָה אֱלֹקֵיכֶם תֵּלֵכוּ: זו מצות עשה, ואת מצותיו תשמרו זו מצות לא תעשה, ורש"י כללם כולם יחד באמרו: זה תורת משה, וסובב גם למעלה שאמר אחרי ה' אלקיכם תלכו. או כי נאמר, אשר רש"י מפרש אחרי ה' אלקיכם תלכו, להזהיר על ע"ז אפילו היא הוראת שעה, ולעומת הנביא אשר מדבר ממנו למעלה, אפילו הוא נביא מוחזק מקרב אחיך, לא תשמע אליו ללכת אחרי אלהים אחרים אפילו בזמן מיוחד להוראת שעה, ורק אחרי ה"א תלכו "לעולם", ובו תדבקון ואת מצותיו תשמורו, ולא תתורו אחרי הנביא אשר יבקש לעקור מכל וכל אף אחת ממצות ה'. ולכן אמר תשמורו, יען בשאר מצות זולתי ע"ז נשמעין לו בהוראת שעה, אבל לא לעקור אותה ולבטלה מכל וכל. כי תשמורו משמע כי על כל פנים תהיה למשמרת לדורות אפילו אם יטו מאחת מהנה לפי שעה, כי יבא עת לעשות לה' ויפירו אותה על פי נביא, כאשר אמר אח"כ: " וּבְקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ" והבן.

לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי (יד, כא):

הנה בתלמוד (חולין טז ע"ב) נחלקו רבי ישמעאל ורבי עקיבא לפלגות דעותיהם, על דעת רבי ישמעאל נאסר להם בשר תאוה במדבר, ועל דעת רבי עקיבא אף בשר נחירה היה מותר להם והלכה כרבי עקיבא, אבל לדברי שניהם בשר נבלה היה אסור להם שם, יען נחירה בסימנין בעינן כמש"כ התוס' בחולין (כ ע"א ד"ה לא אמר) (ועיין מש"כ רבנו (נ"י) [זצ"ל] בזה בחלק השמעתתא).

וא"כ יקשה למה לא צוה על נבלה רק פה במשנה תורה, ובארבעה ספרים הראשונים לא זכר מזה מאומה? ואם אמנם ישנם עוד כמה מצות אשר לא נשנו רק במשנה תורה, אולם הלא כבר כתב הרמב"ן פה בראש המפר כי אולי באמת לא נהגו אלה במדבר, כמו יבום וגירושין ומוציא שם רע ועדים זוממין, או באשר אינם מתמידות לא נתפרשו עד כה, אבל נבלה שנהג גם במדבר ושכיחא טובא, יפלא מדוע לא הוזכר עד כה, ומה גם כי אייסור טריפה כתוב הדר בספר שלישי (ויקרא יו, טו), ונבלה וטרפה הלא ענין אחד להם, עד שמצמרפין זה עם זה חצי זית נבלה וחצי זית טרפה (כמבואר בשבת עא ע"א), וא"כ למה לא הזכיר נבלה רק במשנה תורה ולא עוד, אלא סמה שאמר: "לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה", מזה נראה כי מדבר לאחר ביאתם לארץ, כי במדבר לא היה להם שערים ולא גר תושב?

ואמר רבנו (נ"י) [זצ"ל], כי מזה יש ראיה ברורה ונכונה ללשון שני ברש"י (חולין צב ע"ב ד"ה כמקולן) כי בהמה שמתה מאליה אסורה גם לבן נח, ולכן במדבר לא אסר להם נבלה כי לא משכחת לה, יען בשר נחירה לא תקרא נבלה ומותרת להם, ומתה מאליה הלא גם לבן נח נאסרה ולמה יאסרוה בפרטות. ואך אחרי אשר יבואו לארץ נצטוו על השחיטה וחמשה הלכותיה, וא"כ מצינו נבלה חדשה והיא בשר נחירה ופסולי שחיטה, ועל נבלה זו הזהיר עתה, וצוה לתתה לגר אשר בשעריך או למכרה לנכרי, אבל מתה מאליה גם לבן נח אסורה, ועיין בחדושי הלכות כי שם האריך רבנו (נ"י) [זצ"ל] בזה, והבן.