שביבי אש - חגים וזמנים
ראש השנה

במשנה: כל השופרות כשרים חוץ משל פרה מפני שהוא קרן, אמר רבי יוסי, והלא כל השופרות נקראו קרן שנאמר (יהושע ו, ה) בִּמְשֹׁךְ בְּקֶרֶן הַיּוֹבֵל (ראש השנה כו ע״א).

בגמרא (ר״ה שם): שפיר קאמר ליה רבי יוסי. ורבנן כל השופרות אקרי קרן ואקרי שופר, דפרה קרן אקרי, שופר לא אקרי עיי״ש.

ונראה למצוא תוכן המשנה בדרך אגדה, לפי מה דאיתא בתנחומא וירא (סימן כג) וז״ל: כשם שהיה בלבי מה להשיבך ולומר לך, אתמול אמרת (בראשית כב, ב): ״כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע״, עכשיו אתה אומר לי (שם): ״וְהַעֲלֵהוּ שָׁם, לְעֹלָה״, וכבשתי את יצרי ולא השבתיך, כך כשיהיו בניו של יצחק חוטאים ונכנסין לצרה, תהא נזכר להם עקדתו ותחשב לפניך כאלו עפרו צבור על גבי המזבח, ותסלח להם ותפדם מצרתן, אמר לו הקב״ה אתה אמרת את שלך ואומר אני את שלי, עתידין בניו של יצחק לחטוא לפני ואני דן אותם בראש השנה, אלא אם מבקשין שאחפש להן זכות, ואזכור להם עקדת יצחק יהיו תוקעין לפני בשופר של זה, אמר לו: ומה הוא השופר, אמר לו: חזור לאחוריך, מיד (שם ,יג) ״וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו״, עכ״ל המדרש.

וביאר רבנו (נ״י) [זצ״ל] כוונת הוויכוח הזה, כשנקדים לעמוד על ענין״ ״וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל״, ופלא מאוד, אחרי כי כל ענין הקרבת הקרבן הוא נפש תחת נפש, עם התעוררות לתשובה המגיע מזה לאדם המקריב, מעתה, אין שום תכלית נודע ונראה בהקרבת האיל אחר העקידה שכבר הי׳ אברהם אבינו מוכן ומזומן עם בנו בכל נפשו, זה לעקוד וזה להיעקד, וכבר הי׳ בם ביתר שאת, זה ההרגש הקודש המתהווה באדם זולתם ע״י ההקרבה והי׳ לבאר, כאשר נתבונן כי אברהם אבינו על ידי מעשה העקידה זיכך וטיהר את מקור מחצבתו והטביע בזרעו עד סוף כל הדורות, עד שנהי׳ להם כטבע ממש, לעמוד כעמוד ברזל נגד הרוצים להדיחם מאמונת ד', עד כי גם קלי הדעת מבני עמנו לא חדלו מלמסור נפשם ולעלות עלי מוקדה, גם נשים וטף פשטו צוארם בשביל קדושת השם ולא המירו דתם. וכשרון הרגש קודש הזה, בא להם מדור דור ויסודתו במעשה העקידה.

אולם עיקר הנסיון אינו במעשה העקידה בעצמה, כי כבר נשלך אברהם אבינו לכבשן האש ולא סיפרה התורה מגודל קדושתו בזה, אכן קדושתו הנפלאה וצדקתו נראה, מאשר לא הרהר אחר מדותיו יתברך, אף שהיה לו מקום להרהר ולהקשות סתירה עצומה שאין עליה תשובה. וזאת היא תמימות נפלאה, שלא יוטבע בנפש האדם כי אם בפיגול מעשים טובים הרבה מאוד, ולהיות נקי מכל שמץ חלאה, כאשר באמת היה אברהם אבינו, אולם על כל אחד ואחד מישראל מוטל, שלא להסתפק באשר יודע בעצמו שיעמוד בנסיון למסור נפשו לעת הצורך, כי אם עיקר השתדלותו יהי׳ לקדש עצמו כל ימי חייו בעבודתו ביראת ד׳.

מעתה מובן הויכוח היטב נכון. כי אברהם אבינו ביקש מהקב״ה שיסלח הקב״ה לדורות הבאים בשביל מדה זאת הבאה להם לסיבת מעשה העקידה, אשר יהיו מוכנים למסור נפשם, ועל זה השיבו השם יתברך ״אתה אמרת את שלך וכו׳ אלא כשיהיו תוקעין לפני בשופר של זה״, ותמה אברהם אבינו ומה השופר, מה הוא הענין היותר גבוה, ואיזה זכות נמצא שיהא גדול ממדת מסירת הנפש, ״אמר לו הקב״ה חזור לאחוריך״, רצונו בזה, ראה נא מעשיך הטובים ותמידיים מעת היותך עד היום הזה, שזככת עצמך להיות כקרבן ממש, ״וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל״ כמו הקרבן להיות נקי מכל מום בבחינת ״הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ״ (מלאכי א, ח), ואך אז הוא מוכשר ונרצה להקרבה.

ועל פי זה יש לפרש, כי מלת ״קֶרֶן״ מורא על עיקר עצם, וכח היוצא לפעולה ונראה (עיין ברמב״ן נענין קרן ואשם), וזהו הכה המוטבע בלב הישראל, למסור נפשו על קדושת השם. ומובן בזה מה שאמרו בשעת הגזירה (בר״ר ב, ל), ״כתבו לכם על קרן השור״ וכו׳, כלומר לעקור חלילה הכח הנפלא והגבורה המוכרח למסירות נפש. אמנם מלת ״שׁוֹפַר״ מורה על המעשים טובים התמידיים על שם ״שפרו מעשיכם״(ויק״ר כט, ו). ולפי האמור, הלא על הישראל להשתדל בהשגת שתיהם, ולכך המליצו רבנן במשנה שהתחלנו (דפסקינן כוותיהו) דבעינן תרתי: קרן ושופר כאמור, ובזכות זה ימחלו עונותיהם של ישראל אמן.


בבני יששכר (מאמרי חודש תשרי מאמר יום תרועה דרוש ב) הביא ירושלמי (ר״ה פ״א ה״ג) וזה תוארה:

א״ר רבי סימון כתיב (דברים ד, ח): ״וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר-לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת״, ר״ח ור׳ אושעיא איזה אומה כאומה זאת, בנוהנ שבעולם אדם שיש לו דין לובש שחורים ומתעטף שחורים ומגדל זקנו שאינו יודע האיך רינו יוצא, אבל ישראל אינו כן אלא לובש לבנים וכו׳ אוכלים ושותים ושמחים, יודעים שהקב״ה עושה להם ניסים.

וכתב בבני יששכר, כי מפרשי הירושלמי נלאו למצוא פשר דבר מה ענין דרש זה אצל מקרא זה, ולכן רצו לשבש הגירסא, ולהגיה מאמר זה על מקרא שלפניו (שם פסוק ז): ״כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו״. ובבני יששכר שם מקיים הגירסא כמו שהיא, עיי״ש בדברי קדשו.

והנה רבנו (נ״י) [זצ״ל] גם הוא ענה חלקו לפרש הירושלמי לפי הגירסא שלפנינו באופן יקר ונעלה.

אמרו בתלמוד (ר״ה כו ע״א): ״כל השופרות כשרין חוץ משל פרה מפני שהוא קרן רבי יוסי אומר הלא כל השופרות נקראו קרן שנאמר (יהושע ו, ה) בִּמְשֹׁךְ בְּקֶרֶן הַיּוֹבֵל. ופי׳ בגמרא (שם) כי לרבנן כל השופרות אקרי שופר ואקרי קרן, אבל של פרה קרן אקרי שופר לא אקרי.

ויש לפרש על פי דרך מליצה, כי ידוע ששופר ירמז על התשובה ויעורר את האדם עליה, כאשר האריך בזה השל״ה הקדוש (מס' ר״ה פרק מורה אור אות ג), כי תקיעה הוא קול פשוט, ירמוז על האדם טרם יחטא ואין בו נפתל ועקש, ותרועה ילול יילל קולות קצרים, ושברים גנוחי גנח קולות שבורים - ירמזו על החטא אשר ישבר את האדם ויכוף כאגמון ראשו, ותקיעה אחרונה תרמז על התשובה אשר ישוב האדם אל ה׳ ויפלס מעגלי רגליו והיה העקוב למישור.

אמנם לא על דרך אחד ישובו בני אדם: יש אשר ישוב מדרכו הרעה, יען ירא מחמת ה׳ כי לו נקם ושלם, והיא תשובה תתאה, ואם אמנם יצא נקי מחטאו כעמר חיור כאשר היה בתחלה, אבל לא ירויח מאומה כי לא יחשוב ה׳ לו את הזדונות כזכויות. לא כן הוא האיש יקר רוח אשר ישוב אל ה׳ בכל לבבו וחלקי ה׳ אמרה נפשו לאהבה אותו ולדבקה בו, והיא תשובה מאהבה, תשובה עלאה! כי לזה חטאיו עוד יעשו פרי קודש והיו בתבואות, כי זדונות נעשו לו כזכיות (יומא פו ע״ב).

ולפי זה נבין למה יקרא השופר בשני שמות: שופר וקרן, כי הנה בלשון התלמוד יאמרו על עצם הדבר בלא ריוח ״קרן״, כמו קרן וחומש - ועיין בתיו״ט ריש מס׳ פאה (פ״א מ״א ד״ה והקרן) וברמב״ן על: ״בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה״ (ויקרא כג, כח), כי עיקרו וגופו של דבר נקרא קרן. וזה נרמז בתקיעת קרן על תשובה מיראה, כי אם מפאת היראה ישוב, אז יחזור לקרן להיות כבראשונה טרם חטא והיה בעצם תומו. אכן על השופר דרשו בחז״ל (ויק״ר כט, ו): ״שפרו מעשיכם״, ר״ל כי אם ישוב מאהבה ישפר אשמתו ותהיה כמצות ה׳ ברה (כמו שדרשו על שפרה שמשפרת את הולד) (סוטה יא ע״ב).

ובזה נפלגו החכמים ורבי יוסי לפלגות דעותיהם. לדעת החכמים אין כשר רק זה אשר יקרא בשתי שמותיו: ״שופר וקרן״, לרמז בו על שני דרכי התשובה האלה: ״מיראה ומאהבה״, אולם לדעת רבי יוסי אף זה אשר נקרא בשם קרן לבדו גם כן כשר, כי די אם ישובו מיראה ופחד והלואי שבנו.

ובראש השנה (דף לב ע״ב) נחלקו רבי יוסי ורבי יהודה על תרועה שאין עמה ולא כלום, רבי יוסי אומר: אומרה עם השופרות ורבי יהודה אומר: אינה אומרה כל עיקר. ולפי האמור לשיטתם אזלי, יען מתרועה שאין עמה שופר נראה כי די בקרן, אם ישוב מיראה, לכן אינו אומרה לרבנן דרבי יוסי, אבל לדעת רבי יוסי אומרה כי לדעתו אף של פרה הנקרא רק קרן לבד גם כשר.

ובזה יש לפרש (תהלים פא, ד): ״תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר״, רק בשופר אבל לא בקרן - ״בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ״, ר״ל כי לכן כפתה התורה את שמו ולא אמרה מפורש לא קרן ולא שופר, באשר נדע כי שתי מיני תשובות מרומזים בשופר אשר נתקע ביום חגנו הלזה, ומפרש: ״כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא״, ישראל נקראים אותן העומדים במעלה גבוה, ואלה הלא יעשו תשובה מאהבה וישובו אל ה׳ בכל נפשם, ולהם יחשוב ה׳ כל הזדונות כזכיות, וזהו חוק עד להפליא, ואין יודע פשר דבר כי נעלה הוא מדרכי המשפט ונשגב משכל בני אדם איך יהא חוטא נשכר, ולא די כי נתכפר עונו אלא שמקבל שכר על כל חטאיו כקטון כגדול, אבל: ״מִשְׁפָּט לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב״, כי לאותן העומדים בסתר המדרגה המכונים בשם יעקב - על שם מש״כ (עמוס ז, ב) ״ יַעֲקֹב: כִּי קָטֹן״, אשר ישובו רק באשר ייראו מה', פן ישוב להם כפעלם ויעשו תשובה מיראה, לאלה כמשפט יעשה להם ה׳ לסלוח להם עונם כי אלהי משפט הוא, וזה נקרא משפט כי כן הדין נותן. ואמנם כן הוא בראש השנה בו יעשה חוק לישראל ומשפט ליעקב.

ועתה נבין את הירושלמי(ר״ה פ״א ה״ג) אשר אליו תליות עינינו: א״ר סימון כתיב (דברים ל, ח): ״כי מי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים ככל התורה הזאת אשר אנכי נותן לפניכם היום״, ובזוה״ק (ח״ב לף לב ע״ב) כתב על (איוב א, ו) ״ויהי היום: דא ראש השנה״ ועל זה כונן גם הירושלמי דבריו, כי ״היום״ הכתוב פה הוא ראש השנה, וזה שכתוב: כי מי גוי גדול אשר לו ״חקים ומשפטים וכו׳״ז כי לשבים מאהבה חוק הוא כי יהפוך להם העבירות לזכיות, ולשבים מיראה יעשה עמהם כמשפט לסלוח להם. ״אשר אנכי נותן לפניכם היום״, דא ראש השנה, ולכן לובשין לבנים בגדי מחלצות ואוכלין ושותין מעדנים וממתקים ושמחים כי חדות ה׳ מעוזם, כי לא לבד שיכפר בעד חטאתם אלא יחשוב להם זדונות כזכיות כמצות ומעשים טובים, וזהו שמסיים: שיודעין שהקב״ה יעשה להם ניסים, ר״ל כמו נם שאין השכל משיגו כן הוא חוק זה כמום מאתנו.