שביבי אש
לחג השבועות

בגמ' (קידושין לא ע"א): דרש עולא רבה אפיתחא דבי נשיאה מאי הכתיב (תהלים קלמ, ד) "יודוך ה' כל מלכי ארץ כי שמעו אמרי פיך" מאמר פיך לא נאמר - אלא אמרי פיך, בשעה שאמר הקב"ה (שמות כ, ב) "אנכי ולא יהיה לך" אמרו אומות העולם לכבוד עצמו הוא דורש, כיון שאמר (שם, יא) 'כבד את אביך ואת אמך' חזרו והודו לדבריו הראשונים וכו' ע"כ.

הנה מי אשר ראה את דברי ימות עולם שנות דור ודור, הוא יודע את המלחמות הגדולות והחזקות אשר נעשו בימי קדם בין העמים אודות הדת והאמונה, וגוים רבים ועצומים קנאת הדת אכלתם, עד כי אבד נירם ואין זכר למו, ורבים חללים הפילה האמונה ועצומים כל הרוגיה. ומי הוא זה אשר לא ידע את השערוריה הגדולה אשר נעשתה בקרב הארץ, עת אשר קמו בני דת הנוצרי ורצו להביא בברית אמונתם את כל יושבי חלד, והיה הגוי והממלכה אשר לא כפף כאגמון ראשו לבא בדתם ולדבקה בה, הכוהו חרם עד בלתי השאיר לו שריד. וכה שמו את כדור הארץ לשדה קמל שנים אין ממפר, ולא נחה ולא שקטה הארץ מתגרת ידם הכבדה עד הימים האחרונים האלה.

ולכן כאשר ירד אלהים על הר סיני לתת דת קודש לעם ישראל, אז נבהלו כל גויי הארץ, עמים כולם רעדה אחזתם, בחשבם כי בני דת החדשה הזאת יתאמצו בכל מאמצי כוחם, להרחיב את גבול אמונתם ולהביא עמים רבים תחת עול דת החדשה, ויערכו אתם מלחמה וקרב לכתוב ידם לה' ולכנות בשם ישראל, – וזהו גם כן דעת המדרש (ספרי דברים פיסקא שמג): כיון ששמעו אומות העולם את הקולות נתקבצו כולם אצל בלעם, אמרו לו כמדומים אנחנו שהמקום מאבד את העולם, אמר להם (חהליס כט, יא), "ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום", דעתו; כי עמי הארץ יראו לנפשם מפני בני ישראל נוחלי דת החדשה, פן יתגרו בם מלחמה, ברצותם להביא את כל העמים במסורת הברית התורה והמצות, ובכן תשחת הארץ מפניהם ע"י שאון סואן ומלחמה חזקה,

והשיב להם  בלעם כי אם אמנם מגמתם להאיר את הלילה ולמלא כל הארץ דעה, כי יהיה ה' לאור עולם ואותו יודו כל מלכי ארץ, אולם לא בחיל ולא בכה כי אם ברוח ה' צבאות (זכריה ד, ו) ודברי חכמים בנחת (קהלת ט, יז), עד אשר יראו כל עמי הארץ כי שם ה' אל עולם נקרא עליהם ויטו שכם אחד לעבדו, כי המה יעשו מעשיהם בדעת ובחכמה בשלום ושלוה וזהו שאמר: "ה' עוז לעמו יתן", לעשות לה שם בארץ, אבל בכל זאת לא יתגרו מלחמה כי – "ה' יברך את עמו בשלום".

ומבואר היטב בזה את אשר אמר להם ה' עת נתן להם את התורה: "ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ" (שמות יט, ה), כי אם ישמרו בני ישראל את התורה, יהיו סגולה לה' לעולמים אף בעת אשר "כי לי כל הארץ" – כי כל העמים כולם יקראו בשם ה' ונשגב הוא לבדו, גם אז יהיו המה יקרים לה' מכל גויי הארץ, יען "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים". כי כאשר יעמדו הכהנים בראש העם להאיר להם את הדרך ילכו בה, כן בני ישראל יאירו לכל הארץ ולדרים עליה, והלכו גוים רבים לאורם ולאומים לנוגה זרחם. ובמה יעשו דבריהם פרי ויצאו לפעולת אדם להוציא יקר מזולל ולתת טהור מטמא? "וגוי קדוש" אם יתקדשו להיות קדושים לה', ואז יראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא אליהם ויראו מהם, כאמור: ומקדשי תיראו (ויקרא יט, ל) יראת הכבוד, וכה יכו דבריהם שורש בלב כל העמים, אבל לא על ידי מלחמה וזרוע גבורה.

והנה זאת ידענו כי האיש הבודד לנפשו ולא יאהב את החיים הטהורים אשר יחיה האדם עם משפחתו ועם אנשי ביתו ונפרד הוא ממשפחתו ומבית אביו, בצרתם לא צר לו ובמשחתם לא יתערב, לזה נקל מאוד לעמוד תמיד הכון למלחמה בלב ונפש חפיצה, להשליך את נפשו מנגד על שדה המערכה על כל דבר קטן וגדול, וחרב משכלת ואימת מות לא יעצרוהו מללחום בזרוע גבורה ולא ידכאו את רוחו, כי לא תיקר נפשו בעיניו בהיותו לבדו עזוב לנפשו מה הוא ומה חייו.

לא כן הוא האיש אשר נקשרה נפשו בעבותות אהבה לאביו ולאמו ולמשפחתו ובהם כל חיי רוחו; הוא לא ישא את נפשו להלחם בעד ארצו ועמו, אמונתו ודתו, כי לבו יחרד בקרבו על נפשות ביתו אשר אליו עיניהם תלויות, ורוחו ונפשו וכל הגיונותיו יחד כולם נשואות אל אבותיו ומשפחתו ואיכה ילבש עוז וגבורה להרים חרבו להפיל חללים, הלא מחמדי נפשו היקרים לו, ימשכוהו בחבלי אדם, והוא גם הוא אליהם תשוקתו, ולהם כמה בשרו, ואיככה תמשול ידו למשוך בקשת גבורים, והלא אלה אשר אליהם תערוג נפשו, יגזלו ממנו רהב נפש ורוח גבורה על שדה קטל, זאת לא זאת כי איש כזה לא איש מלחמה הוא ולא יצלח לה, כי הוא יאהב שלום להיותו שלו ושאנן בביתו ושלות השקט במגוריו, להתעלם באהבים עם בני בית אביו ומשפחתו, ובאהבתם ישגה תמיד בימי אורם וששונם ובימי יגונם ודאבון נפשם אם לשבט אם לחסד.

והנה כאשר צוה ה' לאמר (שמות כ, יא): "כבד את אביך ואת אמך", אשר הוא אבן הראשה וממנה תוצאות חיים לבית ישראל לחיות איש על משפחתו ועל בית אביו, ו"את" לרבות אחיו ואחיותיו לאהוב אותם כנפשו ולדבקה בהם; – בזה הראה אותותיו אותות כי לא יחפוץ למלוך ביד חזקה להיות בני ישראל יוצאים בדרב וחנית ללחום מלחמת ה' בעד דתם, ולהכריע תחתיה לעבדים משפחות עמים בזרוע גבורה ודרם מלחמה, רק ברוח משפט ורוד דעת ותבונה כי לא אנשי מלחמה וריב המה.

ומעתה דברי המדרש' שבעתים כאור החמה מאירים, כי בראשונה כאשר אמר ה' (שם, ב) "אנכי ולא יהיה לך", אמרו אומות העולם לכבוד עצמו הוא דורש וישראל יצאו ביד רמה למלחמה בעד דתם, אולם כאשר אמר "כבד את אביך ואת אמך", ואם כה יעשו לדיות איש על משפחתו ועל בית אביו ולכבוד יהיה בתוכם, אם כן לא יצלחו אלה למלחמה ולא אנשי ריב ומדון המה וקרבות לא יחפצו, ובזאת שקטה רוחם וחזרו והודו לדבריו הראשונים.

וכבר מצא רבנו (נ"י) [זצ"ל] און לו במד"ר פ' נשא (במדב"ר ח, ד) ושם הביא דרש זה בלשון אחרת וזה לשונו שם בשעה שנתן הקב"ה תורה לישראל ואמר אנכי אמרו אומות העולם זה כמוני אומר, איזה מלך רוצה שיהיה אחר מכחיש אותו וכן הקב"ה, בשעה שאמר לא יהי' לך וכו', וכן בלא תשא, וכן בשבת וכו', אבל בשעה שאמר כבד, אמרו; בנימוסות שלנו כל מי שכותב את עצמו סיגרון למלך, הוא כופר באבותיו, וזה מכריז ואומר כבד את אביך ואת אמך, עמדו מכסאותם והודו לי (הובא בילקוט אליעזר ערך תורה), והלא מדברי המדרש הלזה מפורש יוצא כדברי רבנו (נ"י) [זצ"ל] אשר אמר בדעת המדרש למעלה.

ישלם ה' פעלך ותהי משכורתך שלימה מעם ה' אלהי ישראל אשר באת לחסות תחת כנפיו (רות ב, יב).

במדרש (שם): אמר ר' חסא אשר באת כתיב ע"כ וכבר דשו בו רבים האריכו למעניתם.

והנראה לרבנו (נ"י) [זצ"ל] בהקדם הכתובים: "כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבית ישראל. אתם ראיתם וכו' ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ. ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל" (שמות יט, ג-ו). והשאלות רבו; א'. הכפל "בית יעקב" "ובני ישראל", ב'. "אמירה והגדה", ג'. "אם שמוע תשמעו" כלל את הכל לתוכו ומה הופיף לומר "ושמרתם את בריתי", ד'. "כי לי כל הארץ" מה זה נתינת טעם על והייתם לי סגולה, ה'. מה ירמוז בכפל "ממלכת כהנים, וגוי קדוש".

אמנם הלא ידענו כי "אחת דבר אלהים ושתים זו שמענו" (תהלים סב, יב), כי צוה לנו לשמור ולעשות את התורה והמצוה איש ואיש לפי אשר תשיג ידו, וגם המכשלה אשר איש אהד יכשל ויחטא נתן על צוארינו כי כל גבר ערב בעד רעהו, ואם איש אחד יחטא על כל העדה יקצוף, ומידם ידרוש את חטאתו יען לא הוכיחוהו להשיבו מדרכו, ומי אשר היה לאל ידו לבא לעזרת ה' לאמץ ברכים כושלות לתורה ולתעודה ולא עשה ככה, גדול עוונו מנשוא כאשר הביא הרמב"ן (דבריס כז, כו) בשם התלמוד הירושלמי (סוטה פ"ז ה"ד) על "ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת" (דבריס כז, כו), ועל זה כרת ה' עמנו ברית בהר חורב ככתוב (שם כט, יא) "לעברך בברית ה' אלקיך ובאלתו". ולכן מיאנו ממלכות ועממים לקבל עליהם את התורה, יען לא רצו להיות ערבים זה לזה,

וזוהידעת הספרי (דבריס פיסקא שמג) על "ה' מסיני בא וזרח משעיר למו וכו' תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב" (דבריס לג, ב-ד), – כי ה' התהלך סביב על כל העמים לתת להם את התורה והם לא חפצו בה ומענה בפיהם זה בכה וזה בכה, בני עשו אמרו כי רוצחים המה ואורבים לדם ובתורה כתוב (שמות כ, יג) לא תרצח, בני עמון ומואב טענו כי כולם מנאפים המה, וחכמה תקרא לא תנאף, וכן בני ישמעאל השיבו כי גנבים ושודדי לילה המה והתורה תתן קולה לא תגנוב, וכה המליטו את נפשם מלקבל את התורה, ויפלא מאוד הלא אלה השלשה אזהרות המה מן שבעה מצות בני נח, אשר מצווים ועומדים הם עליהם ואיך פנו עורף להם? אולם הוא הדבר אשר דברנו, כי את התורה היו מקבלים רק לא רצו להיות ערבים זה לזה יען בני עמם היו פרועים מאוד לשמצה, גנבים ומנאפים ושופכי דם אדם חנם, ואיך יהיה האחד ערב בעד רעהו.

וזהו שאמר שם (דברים לג, ג) "כל קדושיו בידך": ומפרזם בספרי (דבריס פיסקא שדמ), אלו פרנסי ישראל שעומדים על ישראל ונותנים את נפשם עליהם, כי אם יחטא העם לה' בנפשם הוא.– ולכן מסיים שם "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב", כי בני ישראל קיבלו עליהם את התורה להיותם ירושה לכל הקהלה בכלל ולהיותם ערבים זה לזה, ובכן נוכל לומר, כי רק בעבור כן הציב ה' את ישראל תחת ההר וכפאו עליהם כגיגית, עד אשר קבלו גם זאת עליהם – להיותם ערבים זה לזה, אבל לקבל על נפשם את התורה, זאת רצו בלב ונפש כאשר אמרו מקודם נעשה ונשמע, (ובזה מיושבת על נכון קושית התוס' (שבת דף פח ע"א ד"ה הכפה עליהס), שהקשו הלא נעשה ונשמע אמרו כאחד).

ואף על פי שאין ראייה לדבר זכר לדבר במסכת שבת (פח ע"א) אשר דרשו שם "קיימו וקבלו" (אסתר ט, כז), "קימו עתה מה שקבלו כבר", כי הנה "וקבל" כתוב בלא "ויו" וקורין "וקבלו", לרמז בזה כי בעת מתן תורה ג"כ "קבל" כל איש עליו ועל נפשו את התורה מרצונו, אבל עתה "קימו וקבלו" עליהם יחד כולם בכלל את אשר קבל היחיד בפרט.

וזאת ידענו כי הנשים אינם בכלל הערבות רק האנשים (ופלפול ארוך הוא אם הגברים ערבים בעד הנשים) וכן פסקינן להלכה, ובזה מבוארים היטב אלה המקראות (שמות יט, ג): "כה תאמר לבית יעקב" ודרשו (מחילתא יתרו פרשה ב) אלו הנשים, אשר עליהם לא נתן את עול הערבות לכן די להם באמירה רכה כי יקבלו את התורה בנפש חפיצה ואין צריך לדבר אליהם בלשון חדה כמדקרות חרב. אבל "תגיד לבני ישראל" אלו האנשים, "תגיד" - דברים קשים כגידין (מכילתא פר' יתרו פרשה ב), כי אם אמנם התורה והמצוה ברצון קבלו עליהם, בשמחה רבה ואמרו כולם: נעשה ונשמע, אבל לא אבו להיות ערבים זה לזה ולהיות אשמת הקהל בראש כל אחד מהם, לכן צוה לו לדבר אתם קשות בשוט לשון וגערת מושל.

ומפרש ואומר "ועתה אם שמוע תשמעו בקולי" לקבל את התורה, ונוסף לזה "ושמרתם את בריתי" הוא הברית אשר כרת אתם להיותם ערבים זה לזה כמה שכתוב לעברך בברית ה' אלקיך ובאלתו, אז "והייתם לי סגולה מכל העמים" ונבחרים לה' מכל האומות, אף "כי לי כל הארץ" אף אם יחזיקו כל הגוים באלה המצות אשר צויתי להם, בכל זאת יהיו בני ישראל קודש לה' אוצרות סגולתו וחבל נחלתו, יען המה באו בברית יחד וערבים המה זה לזה, ומי כעם ישראל גוי "אחד" בארץ כאיש אחד חברים.

ומפרש והולך "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים" כי משפט הכהן הוא להורות לעם את משפמי האלהים ותורותיו ולהדריכם בדרך ישרה ככתוב "יורו משפטיך ליעקב" (דבריס לג, י), וכן כל ישראל באשר נעשו ערבים זה לזה, כל איש עומד על משמרת רעהו לבל יחטא ויוכיחו איש את עמיתו, ולכן עם ישראל כולו ממלכת כהנים יקרא ועל ידי זה "וגוי קדוש" יהיו כל ישראל יחד תמיד קודש לה' ולא יחטאו לאלהים, כי איש את אחיו יעזורו לעשות את התורה והמצוה ולהחזיק במעוזם.

והנה בימי שפוט השופטים היה רעב בארץ לא ללחם ולא למים כי אם רעב לדבר ה', הלך אלימלך אשר שופט היה לפי דבר חכמינו ז"ל (תנחומא שמיני, ט) נתון בראש העם, ויפרד הוא וביתו מן העם וישב בדד לבדו לבלתי התערב עמהם ולא הוכיחם, וה' הלא השיב את אשמו בראשו וימת הוא ובניו עודנם באבם בארץ נכריה, אולם רות המואביה הבינה את אשמת חמיה ובניו וסמאתם כי כבדה מאוד, בעזבם את עמם בעת צר להם ומנגד נגעו עמדו; בקשה לתקן את המעוות הזה כי השליכה את שקוצי הפסילים ותבא לחסות תחת כנפי ה' אלהי ישראל, ותקטן עוד זאת בעיניה ותשב עם חמותה בית לחם, לראות בטובת עמה ולהיות עמו בצרה, וחלק כחלק תאכל בשלותם ומחיתם בשאת ובשבר, ולכן אמרה: "עמך עמי ואלהיך אלהי" (רות א, טז), רצונה כי לא לבד כי דבקה באלהים לעבדו וליראה אותו רק גם "עמך עמי", בימי אורם ושלומם ובימי ענים ומגינת לכם.

ולכן אמר לה בועז: "ישלם ה' פעלך" על אשר דבקה בו, אכן לא די בזה, אבל גם "תהי משכורתך שלימה מעם ה' אלהי ישראל אשר באת לדסות" (שם) רצונו לומר כי בואה ושבתה עם ישראל, זה מורה כי נכספה וגם כלתה נפשה גם אל העם, לדרוש שלומו וטובתו, וכן הלא לא צוה ה' על הנשים לעשות כה ונשים אינן בכלל ערבות, לכן תהי' משכורתך שלימה.

ואומר מאלהי "ישראל", – יען אלהי עולם ה' בשם "אלהי ישראל" יכונה לעולמי עולמים אף בעת "כי לי כל הארץ" וכל העמים יעבדוהו, יען המה – בני ישראל – ערבים זה לזה ואגודה אחת לכולם, פונים אל תכלית אחד לאהבה את ה' וליראה אותו. והן הן דברי ר' חסא במדרש: "אשר באת כתיב" כי לא לבד באשר נתגיירה, רק באשר באה אל תוך העם לחיות עמהם כאחד, בעבור זה תהי משכורתה שלימה.