שביבי אש
לסדר שמיני

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד (י, ג):

ואמר רבנו (נ"י) [זצ"ל] בכוונת הכתוב, כי הנה רק אז יקרא אדם שלם במדה ובכשרון אם ילמד לאהבה את ה' וליראה אותו כאחד, וכאשר תעוז האהבה כן תרבה היראה זו לעומת זו, כאשר יאמר המשורר (תהלים ב, יא): "עִבְדוּ אֶת ה' בְּיִרְאָה וְגִילוּ בִּרְעָדָה", וזהו בחינת (יחזקאל א, יד): "וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב", וכל פקודא דלא אתעבד בדחילו ורחימו לית לה גדפנא ולא פרחת לעילא (תיקו"ו כה ע"ב), ובעת אשר תבער בו האהבה ותלבבהו לעבור חוק לבא עד ה', אז תשיבהו היראה אחור, כי רבים חללים הפילה אהבה לבדה בקרבתם אל ה' יותר מן הראוי.

והנה נדב ואביהו חטאו ג"כ באשר קרבו אל ה' ויגישו אל הקודש פנימה כאשר כתבו המפרשים חכמי לב, כי בעזוז אהבתם פרצו לעלות עד ה' פרועי ראש, והסירו את מסוה היראה מעל פניהם, ולכן מתו. ומזה לקחו מוסר השכל הגדולים בעם חכמי חרשים הקרובים לאל, לבל יהרסו לעלות עוד אל ה' פן יפרוץ בם, כאשר קרה לחסידי עולם אלה צדיקי עליון, כי שכלו שניהם יום אחד, אבל הפשוטים בעם, אשר לא ידעו מה היא האהבה בתענוגים, לקחו מוסר להיפך, ונכחו לדעת לעבוד את ה' בשמחה וטוב לב לאהבה אותו ולדבקה בו, כי ראו מה יקר בעיני ה' לעבדו באהבה ולא בעצלתיים, כי לולי זאת לא היו הני צדיקים נכשלים באהבה רבה ויתרה כזו ולא קרה אותם כזאת.

והנה קדושה מביאה יראה, יראת הרוממות וחרדת קודש ככתוב (ויקרא יט, ל): "וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ", וכבוד והדר היא אות אהבה, כי את אשר יאהב אותו יכבד, כאשר אמרו בתלמוד (קידושין ל ע"ב) על (שמות כ, יא): "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ", ואמך שהקדים אב לאם כידוע.

וזהו שאמר: "הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה'", כי ע"י דבר זה: "בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ" - הקרובים אל ה' ודבקים בו יקדישו ויעריצו ליראה אותו, "וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד", כי דלת העם יאלפו דעת לאהבה אותי ולכבוד אהיה בתוכם ודפח"ח.

וַיִּדֹּם אַהֲרֹן (שם):

במדרש רבה (מדרש פליאה אות ע): מה הוה ליה למימר? וביום השמיני ימול בשר ערלתו, והוא כפלא מבהיל.

ושמענו מפי קודש רבנו (נ"י) [זצ"ל] אשר הגיד בשם אביו הגאון ז"ל פירוש נכון, כי הנה הדין הוא (יבמות סד ע"ב), כי האשה שמתו שני בנים מסיבת המילה לא תמול את השלישי יען הוחזקה סבנה, והנה כאשר מתו שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' לעבוד עבודה, א"כ הוחזקה סכנה והיה ביד אהרן לנתק מוסרות הכהונה מעליו, ולאמר הנה אנכי הולך למות על ידה וכבר ימצא און לו ממילה, אבל הוא היה כמחריש, לכן קבל שכר על שתיקתו ודו"ק,

וַיִּקְצֹף עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר (י, טז):

במדרש רבה (ויק"ר יג, א): בשלשה מקומות כעס משה ונתעלמה ממנו הלכה, בשבת, בכלי מדין, ואונן וכו'.

ורבים מקשים, הלא פה בהכאת אהרן נהפוך היא כי בעבור אשר שגג בהוראה בא לכלל כעס? ועיין כספרא (תו"כ כאן) - כי שם באמת יש חולק אחד בסברא זו ואומר, מי גרם לו שיקצוף לפי שטעה.

ולרבנו (נ"י) [זצ"ל] ניחא ליה, יען כן משפט איש תבונה חכם לב כי אינו נבהל להשיב, ואינו מוציא דבר מפיו טרם יפלסו במאזני צדק אם כן הוא או לא, ואם יעלה במחשבתו דבר אשר לא כן הוא, בטח יבא על האמת עד אשר לא יוציאו בשפתיו, ובעלי המחקר יחלקו כל מחשבה אשר תצא מכח אל הפועל לארבעה חלקים: מחשבה פשוטה, ההתבוננות, ההסכמה, ואח"כ הדיבור או המעשה. וא"כ משה כאשר נפלה מדעתו מחשבה הפשוטה, מיד נתמלא חימה, ולכן ההתבוננות וההסכמה היו ג"כ בטעות, ויפה אמר כי מכלל כעס בא לכלל הסכמת הטעות ודו"ק.