שביבי אש
לסדר שלח

וּרְאִיתֶם אֶת-הָאָרֶץ, מַה-הִוא (יג, יח):

ברש"י: יש ארץ שמגדלת גבורים ויש ארץ מגדלת חלשים, יש מגדלת אוכלוסין ויש ממעטת אוכלוסין.

לפי פירוש רש"י, סיפא מפרש לרישא: "ואת העם היושב עליה החזק הוא הרפה", הוא האות אשר מהם יוכלו לדעת את סגולת הארץ אם מגדלת גבורים או הלשים. וכתב עוד: סימן מסר להם, במה ידעו אם גבורים המה או חלשים: "אם במחנים אם במבצרים".

ויפה פירש בזה, יען בכל מקרא מתחיל: "ומה הארץ", מזה נראה כי שלח אותם משה רק לראות כי נחלת שפרה עליהם וישיתו לבם לחילה ולרב טוב הצפון בה, כי אינו דומה שמיעה לראיה כמובן, אבל לא לראות אם יוכלו להוריש את יושב הארץ ולקחת ארצו מידו, כי זה היה חסרון אמונה בה' אשר הבמיח אותם להביאם אל הארץ.

ועל פי זה נבינה היטב את אשמת המרגלים וחטאתם כי כבדה מאוד, באשר המה שינו את טעמם, וילכו לתור את הארץ אם יוכלו בני ישראל ללכוד אותה מיד האמורי, ואת היתרון אשר מצאו בה, כי עז העם והיא ארץ בריאה, אנשיה אנשי שם בגבורים, אותו שמו לחסרון ואמרו: לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו, ומבלתי יכולת ה' להביא אותם שמה.

ומה מאוד ימלצו בזה דברי החכמים אשר אמרו כי קרא משה להושע בן נון יהושע לאמר (סוטה לד, ב): "יה יושיעך מעצת מרגלים", ורבים תמהו מדוע לא התפלל גם בעד כלב? והרבה קולמסין נשתברו ע"ז.

אולם לפי דברי רבנו (נ"י) [זצ"ל] מבואר על נכון, כי הנה יהושע גם הוא שלח לרגל את הארץ איך יוכלו לכבשה, (ועיין במלבי"ם כי הוכיח מן הכתובים ההבדל בין התרים אשר שלח משה ובין המרגלים חרש אשר שלח יהושע, כי התרים ילכו לראות את הארץ אם טובה היא אם רעה, והמרגלים יבואו לראות את ערות הארץ המקום אשר משם יוכלו לעלות אליה למלחמה).

והנה עליו לא יפלא מה ראה על ככה להיכשל בדבר אשר זדו המרגלים, עקב רוח אחרת היתה עמו בזה כי נהג מנהג דרך ארץ, ואם אמנם על האדם להאמין בה' ולשום עליו מבטחו, בכל זאת יתהלך בכל דבר לפי דרך כל הארץ ויתנהג לפי חקות הטבע ואל יסמוך על הנם, כי למעט בניסא עדיף, ולכן יהושע באשר קרוב היה אל האדמה אשר אמר ה' שלח שמה מרגלים, אך למען דעת איך יערוך נגדה מלחמה, אנה יבנה עליה דיק ואנה ישפוך עליה סוללה, אבל לא לראות אם יוכלו לכבשה, אולם בעת אשר שלח משה אנשים לתור אותה, עוד לא הגיע העת ללכדה, רק חפץ היה לדעת את טוב הארץ, אבל המה תרו ויחפרו אותה אם יהיה ביכלתם לכבשה, בזה הראו כי רפתה אמונתם בה' וכדי בזיון וקצף.

ועל זאת התפלל משה על יהושע: "יה יושיעך מעצת מרגלים", כי בעת, אשר ישלח הוא אנשי חרש, לא יהיה באותה עצה להטיל ספק בהבטחת ה' כאשר עשו המרגלים, רק יחפרו את הדרך הקרוב הלהם אשר בו יגיעו למטרת חפצם בדרך הטבע ודו"ק.

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה מוֹת יוּמַת הָאִישׁ רָגוֹם אֹת בָאֲבָנִים וכו' וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ בָּאֲבָנִים וַיָּמֹת כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה (טו, לה-לו):

ויש לדקדק: א', למה מות יומת וגם רגום, שהוא כפל לשון, ומה גם לדברי רש"י שפירש כי ידעו שחייב מיתה, אלא שלא ידעו באיזה מיתה לדונו, ועיין במפרי (במדבר פיסקא קיד) שדורש כפל הלשון, ב', רגום פי' רש"י "כמו זכור, שמור", ותימה מדוע אמר המקור ולא אמר רגום בציווי, ג', אמר: "וירגמו אותו וימת כאשר צוה ה'", והיה לו לומר: וירגמו אותו כאשר צוה ה' וימת?

ונראה לרבנו (נ"י) [זצ"ל], עפ"י דברי המדרש (הובא בתוס' ב"ב ד' קיט ע"ב ד"ה אפילו) אשר יאמר כי מקושש לשם שמים נתכוון, יען אבותינו במדבר לא השכילו ויאמרו באשר אמר ה' להשמידם במדבר ושמה יפלו פגריהם לא יוסיפו לקום, לא עליהם לשמור ולעשות את חקי האלהים ותורותיו, ומה בצע אם יחזיקו אותם, לכן עמד המקושש ועבד עובדא בנפשיה, להראות כי דבר אלהים יקום לעולם גם להם ולמשפמיו יעמדו כלם.

והנה לפי"ז נאמר, כי ה' בוחן כליות ולב, אשר ידע כי האיש הנעלה הלזה הסגיר להרג נפשו וחיתו נתן למומתים רק להקדיש את שמו לעיני בני ישראל, בטח אסף את רוחו הטהור אליו ויגוע וימת טרם מחצו הלמו אותו באבנים לסקלו, למען לא יסבול אותו צדיק מכאוב אכזרי מר ממות סקילה החמורה, וכל המקילה לא היתה רק למראה עינים למען יראו בני ישראל ולא יזידון עוד, וזהו שאמר אל משה: "מות יומת האיש", הגבר הזה המרומם בתור איש המעלה "מות יומת" תחילה, "רגום", הוא כמו לרגום, ר"ל באשר יוכלו לרגום אותו באבנים ולא ירגיש בהן. ואח"כ ממפר כי כן היה: "וירגמו אותו כל העדה", אבל: וימת – כאשר צוה ה' את משה, כי הפקיד את רוחו ביד אלהי הרוחות לכל בשר טרם ירגמוהו באבנים, וד"ל.