שביבי אש
סמיכות סיום התורה לתחילתה

וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל (דברים לד, יב): – בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ (בראשית א, א):

וברש"י ולכל היד הבזקה: שקבל את התורה בלוחות בידיו, לעיני כל ישראל: שנשאו לבו לשבר את הלוחות לעיניהם. – בראשית ברא: בשביל התורה שנקראת "רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ" (משלי ח, כב).

בין האותות והמופתים אשר חכמים יגידו ואשר מצאו אנשי חיל בידיהם להוכיח כי "וְזֹאת, הַתּוֹרָה, אֲשֶׁר-שָׂם מֹשֶׁה, לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (דברים ד, ד, מד), וזורת אל חי הוא מימינו "אֵשׁ דָּת לָמוֹ" (שם לג, ב), לטרוף בהם זרוע אפיקורס אשר יאמר כי משה בחכמתו הרבה הכינה וגם חקרה, – זאת הנשקפה כמו שחר!

עת נתבונן נכל מדינה ומדינה בדתיהם וחוקותיהם, אז נראה כי לפי ערך דעת האנשים השוכנים שמה ורוד בינתם, לפיהם יורו למו מלכיהם ושופטיהם חוקים ומשפטים להוליך אותם בהם מדרים, ולכל עם ועם למקומו ואהלו לפי דעתו ותבונתו הרחבה יצוו למו מצות וחוקים ישרים, ויושב הארץ הוא לבדו ישאף לרוח חיים ויצעד הלאה לעומת ההשכלה הנאורה, ויצא מרוקק מבין רגליו, ויחדש למו משפטים חדשים לבקרים, תמימים וישרים לפי ערכו הרם ודעתו הנשגבה, ואל אשר יהי' רוח האנשים ללכת, שמה יוליכם מרוקקיהם ושריהם :

ועם נבון וחכם כמו יושבי ארץ צרפת הישרים בלבותם, השואפים לרוח היום רוח בכמה ודעת, חופשה נתן להם משפטי צדק ודרור ומתהלכים המה בהם סדרים אין פרץ ואין צווחה. הן דרכיהם דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם.

וגוי עז פנים עם נבל ולא חכם כמו בני רומיה שוכני גיא צלמות, את אלה מי יכול לנחותם במעגלי צדק ומשפטי כופש, כי מורדי אור המה וכשול יכשלו להפך הקערה על פיה, להם נכונו משפטים לפי ערכם ודעתם ולפי אשר יוכלו שאת.

לא כן התהלך משה את אבותינו, כי לא לפי משאת נפשם בעת ההוא צוה להם מורשה ולא בעת נאורה באמונה ותבונה! כי בטרם תבא אליהם המילדת וילדו להם חוקים ותורות רמים ונשגבים עד מאוד. הלא "כַּעֲנָבִים בַּמִּדְבָּר" היו אבותינו, כתאינה בקיץ טרם בכרה! (עיין הושע ט,י)!

בדורות קדם הולכי חושך ולא אור, אשר עבדו את ההרים וזובחי אדם עגלים ישקון. עת אשר קטן יעקב ודל מאוד, בימי צאתם מארץ מצרים אשר עבדו שם את הבעלים ויתמכרו לכל תועבה. אם כן איכה נוכל לומר כי עם בזוי ושסוי הלזה קרא את המשפטים הישרים האלה לתחיה, אשר המה רחוקים מהם כרחוק מזרח ממערב – וכגבוה שמים מארץ כן גבהו דרכי התורה מדרכיהם, עמוקה מתהום ורחבה מני ים, ואיככה יעלה על לב משה רעי' מהימנא אשר חכמתו תאיר פניו לתת את התורה הזאת, רמה ונשאה, עם נבל, "עַם נָבָל וְלֹא חָכָם" "דּוֹר עִקֵּשׁ, וּפְתַלְתֹּל" בעת ההוא, בהוציאם ממצרים אשר אין אתם יודע עד מה, רק עבוד את מצרים ולעשות בחומר ובלבנים, קצרי דעת וקצרי רוח?

הלא אות ומופת היא כי ד' שלחו, "וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹקִים הוּא" (שמות לב, טז) אלפים אצורה, בשבילה הוצב גבולות ארץ וישח עליה תבל, והוא ברצונו חפץ בעמו ישראל להיות לו לממלכת כהנים וגוי קדוש.

ולא בעבור כן נתן להם חקותיו ותורותיו; יען בני ישראל כבר נכונו לה, ויסעו מתחת ויחנו במעלה וראוים המה לאותו אצטלא – ונהפוך הוא, כי שלח ד' ממרום את דבר קדשו לישר בה אורחות עמו ולצרף אותם בה ככסף צרוף דור אחר דור להיות לו לעם סגולה.

ועל זה כונן המדרש (בר"ר צט, א) את דבריו " לָמָּה, תְּרַצְּדוּן הָרִים גַּבְנֻנִּים" (תהלים סח, יז): "שהיו ההרים תבור וכרמל מדיינים אלו עם אלו, זה אמר עלי התורה ניתנת. אמר הרי כלכם גבנונים גבן או דק וכו'. אבל ההר חמד אלהים לשבתו זה סיני" – אשר רצה לרמז כי ההרים הרמים ענו ואמרו כי יתן ד' את דברו עליהם, בחשבם כי ישראל שפלים המה מאוד, ולא להם המה משפטים נאורים כאלה, וד' על משמרתו יעמוד עד אשר יעלו בני ישראל אליה לאט לאט ויגיעו למרום הרים, – אולם החכמה העליונה אף היא השיבה אמריה להם: בדברים נחכים "גִבֵּן אוֹ דַק" (ויקרא כא, כ), מרמז כי המה גבוהות ידברון להמתין עד אשר יעלו בני ישראל מעלה מעלה ויהיו מוכשרים אל התורה הזאת. הלא זה לא יהי' לעולמים, כי אף אם יעלה לעב שיאם וראשם לשמים יגיע לא יבואו אל מעלה זו, כי יהי' דרוש להם חוקים ומשפטים ככל התורה הזאת, אבל ההר חמד אלהים לשבתו זה סיני, כי חפץ ד' בישראל בעודם בסתר המדרגה, והוריד את התורה למטה על הר סיני, למצב ישראל השפל, ברצותו אשר תורת קדשו תעלה אותם ותרומם קרנם – ואלה החוקים עתיקי ימים המה טרם נבעות חוללו, ובעבורם ברא אלהים ארץ ומלואה תבל ויושבי בה.

והנה שברון הלוחות יתנו עיריהן ויצדיקו, כי בני ישראל לא היו ראוים לתת להם התורה הזאת, הלא נראה כי עד שהמלך במסיבו יושב על הר סיני עם שרפי כבודו וישם את דבריו בפי משה עבדו, "נִרְדִּי נָתַן רֵיחוֹ" (שה"ש א, י3), עשו בני ישראל את העגל וישתחוו למסכה, וברדת משה מן ההר השליך את הלוחות מעל ידו באמרו "כל ישראל מומרים וכאן התורה כולה ואיך אתנה להם" (פנת פז ע"א) הלא נראה כי אינם מוכשרים לה ואעפי"כ נתנוה להם.

וזהו אמרו: "וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה" (דברים לד, יב), שקבל התורה והלוחות, וחיש מהר "לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל" שבר אותם, זה מורה לנו כי – "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים" בשביל התורה שנקראה ראשית "בָּרָא אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ", ר"ל התורה היא רֵאשִׁית וקודמת טרם היות האדם ראוי לה, ועל ידה יתעלה מעט מעט - כי "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ" וכו', בעוד היות בני אדם יושבי חושך וצלמות "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר" האיר להם ד' באור התורה "כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר" (משלי ו, כג), והבן.

לְכָל הָאֹתֹת וְהַמּוֹפְתִים אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ יְהוָה לַעֲשׂוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל (דברים לד, יא - יב): – בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ (בראשית א, א):

הנה למעלה בראש כבר כתבנו את אשר אמר רבינו ני' להחביר במלין כמשמרות נטועים את סוף התורה עם תחילתה ועתה הניף שנית את ידו לחבר את האוהל להיות אחד, כי הנה הרמב"ם (פ"ח מהל' יסודי התורה הלכה א) כתב, כי במשה רבנו ע"ה לא לכן האמינו בו בני ישראל באשר עשה אותות ומופתים לעיניהם, כי המאמין באותות יש בלבו דופי, יען אפשר כי עשה אותם בלהט, כשוף ומעשה שדים, וכל האותות אשר עשה במדבר דרושים היו לחפצם אבל לא להוכיח להם על הנבואה. ורק לכן האמינו בו, יען בעמדם על הר מיני עיניהם ראו ולא זר את כבוד ה' ואזניהם שמעו את דבריו מתוך האש, עיי"ש ברמב"ם.

והנה יש לראות לפי דברי הרמב"ן בספר בראשית (א, א), כי לכן התחיל את התורה: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא", יען מי אשר לא יאמין כי אלהי עולם ה' יוצר הרים ובורא רוח, ואומר כי העולם קדמון הוא, כופר בעיקר הוא ואין לו תורה. וא"כ אם אמנם בעינינו ראינו ובאזנינו שמענו כי ה' נתן את התורה על הר מיני, בכל זאת מאין נדע במופת חותך להאמין כי הוא ברא את העולם והוא ינהג אותה, הלא זאת לא נדע רק אם נראה נם או מופת שידוד הטבע, יען מי אשר בידו הכח לשדד הטבע ולהפך סדרי בראשית, ידו לא תקצר מלברוא עולם מלא, והוא גם הוא יצרה – כאשר כתבו החכמים בעלי המחקר.

אולם כאשר ירד אלהים על הר סיני כליל בהודו והדרו, ואת קולו שמענו מתוך האש, וכל איש ואיש השיג ארחות חיים ודעת אלהים, אז השיגו גם זאת, כי אלהי עולם ה' וידו טפחה שמים, כי כל ישראל כאיש אחד חברים התנשאה נפשם למעלה ראש והשיגו את האלהים חיים, ועיניהם ראו ולא זר את יקר תפארת גדולתו.

והנה אלה האוהות והמופתים אשר עשה משה לפני פרעה ולפני עבדיו, את אלה לא עשה רק בעבור הראותם כי יש אלהים שופטים בארץ להוכיח להם אולתם על פניהם באמרם (שמות ה, ב): "מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ". וזה שכתוב: "לְכָל הָאֹתֹת וְהַמּוֹפְתִים אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה' לַעֲשׂוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם", זה היה רק – "לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ", למען ידעו כי אין כה' אלקינו ולו הארץ ומלואה, אבל לא לבני ישראל, יען – "וּלְכָל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל", הוא מתן תורה על הר מיני, אשר שם ראו את כבוד אלהי ישראל נגלה עליהם בכל כבודו והדרו ואת קולו שמעו כולם מתוך האש, ומזה הבינו הטיב ברור כשמלה כי – "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ", וידעו היטב והבינו כי ה' בורא שמים ארץ, ומה להם לאותות ולמופתים והבן.