שביבי אש - חגים וזמנים
חג הסוכות

בספרי (דברים פיסקא קמ) ״חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים״, (דברים טז, יג) לך להדיוט, ומניז אף לגבוה, תלמוד לומר (ויקרא כג, לד): ״חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים לד׳״(אלקיך), א״כ למה נאמר תעשה לך, כל זמן שאתה עושה סוכה, מעלה אני עליך כאלו אתה עושה לגבוה.

וביאר רבנו (נ״י) [זצ״ל] הכוונה, דהנה כבר פירשו, כי בימי האסיף באסוף האדם תבואותיו וכל יגיעו מן השדה, נוח לו להתפתות ולהתברך בלבבו לאמור: וְאֶת כָּל אֵלֶּה יָדִי עָשָׂתָה, ופן ירום לבבו ויבטח ברוב עשרו, ע״ב נצטוינו בזמן האסיף במצות סוכה, המעוררת את לב האדם לראות ולדעת כי אנחנו עומדים תחת השגחתו יתברך, וכי כל הברכה הבאה אל ביתנו מידו היתה זאת לנו.

מעתה יוכל היות כי יחשוב האדם בלבו, אשר כל זאת אך בקניני החומריים, נחלת שדה וכרם, אוצרות זהב וכסף היכלי שן וכל שכיות החמדה, אבל בסגולת התורה והמצות צדקה וחסד יראת שדי ומעשים טובים, שפיר עביד להשתבח ולהחזיק טובה לעצמו לאמר: חכמתי עמדה לי לרכוש לי יראת ד׳ וסגולות מוסריים במדה גדושה, וכמו שאמר הנביא ירמיה (ט, כב)אַל יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ, אבל בזאת יתהלל השכל וידוע אותי, וכמו שאמרו ז״ל (ברכות לג ע״ב) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים.

אמנם גם בזה שוא תשועת אדם, כי גם בענין עבודתו יתברך ויראתו צר כחנו לעמוד על נפשנו בפני היצר המתעורר תמיד בקרבנו, וכבר אמרו חכז״ל (מגילה ו ע״ב) אלמלא הקב״ה עוזרו לא הי׳ יכול לו, וגם בהצלחת לימוד תורה הקדושה אמרו (סוכה נב ע״ב): לאוקמי שמעתתא אליבא דהלכתא בעי סייעתא דשמיא, והנביא אינו מדבר אך במי שמתעורר בקרבו מדת ההתפארות, זה יתהלל בהשכל וידוע אותי, על דרך אומרם ז״ל (פסחים נ ע״ב) מתוך שלא לשמה בא לשמה, אבל עובדי ד׳ באמת יתרחקו גם מזה, כי יבינו דבר לאשורו, אשר עיקר יראתם את ד׳ וכל ענינם המוסריי אך מתת אלקים הוא, על דרך (ילקוט שה״ש רמז תתקפח) פתחו לי פתח כחודו של מחט ואני אפתח להם פתח כפתחו של אולם.

ביותר צריך לזרז בזה, באתרא דשכיחא הזיקא, בימי חג הסוכות אחר ר״ה ויוהכ״פ אשר הרבו לעשות בתורה ומע״ט כדרך ישראל קדושים הם, ויעשו מעשיהם בזריזות בלי עצלתים, וישובו אל ה׳ בכל לבבם ובכל נפשם, וירחצו בנקיון ככסף צרוף עד שנדמו למלאכי מעלה, וכל אותן הימים שבין יוהכ״פ לסוכות משתדלים אך בקנין המצות, סוכה וד' מינים, אשר ע״ז דרשו (תנחומא אמור, כב) וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן (ויקרא כג, מ), ראשון לחשבון עוונות, והאדם הלא עלול ומוכשר להתגאות על נקלה, ויגבה לבו בדרכי ד׳ לאמר, עליתי במעלות הקודש בלי עוזר וסומך, אולם אם יכונן מבטו על רמז מצות סוכה, יועיל לו גם בזה, לדעת ולהודות לד׳ על אשר עמד לימינו לאסוף מצות ומע״ט כעמיר גורנה.

וזהו שדרשו בספרי וכנ״ל: חג הסוכות תעשה לך להדיוט, רצונו בזה, בעניני הדיוט, בקניני עולם העובר, כאסיפת גורן ויקב ודומיהן, תעשה לך סוכה, לראות ולדעת כי הכל אך בדבר ד׳ והשגחתו נעשה, אשר על זה מורה ענין סוכה כידוע, ומנין שאף לגבוה, בסיגול תורה מעשים טובים ביראת ד׳, מנין שגם בזה לא יחזיק טובה לעצמו, לכן אמר, תלמוד לומר חג הסכות שבעת ימים לד׳ אלקיך, להגיד כי גם לחלק המוסרי, בין אדם למקום, תעשה סוכה, להכיר ולדעת כי בהשגחתו ועזרתו רכשת לך את כל הכבוד הזה, ואתה אך לעינים היית המוציא והמביא, אם כן למה נאמר תעשה לך, הלא קל וחומר הוא, אם בסיגול תורה והמצות כך, בעניני הדיוט על אחת כמה וכמה שלא נוכל לומר כוחי ועוצם ידי כאמור.

על זה מתרץ הספרי, כל זמן שאת עושה סוכה מעלה אני עליך כאלו אתה עושה לגבוה, כלומר כאשר תבין ותתלה הצלחתך בתורה ומעשים טובים בו יתברך, אז מעלה אני עליך לשלם לך שכר טוב כאלו אתה עשית בעצמך בלי עזר מלמעלה, וזהו חג הסוכות תעשה ״לך״, כי על ידי ידיעתך והבנתך באשר ענין הסוכה מורה עליו, בזה יחשוב לך ד׳ כל השתדלותך בקיום התורה המצות, כאלו הם לך לבדך, כאלו אתה עשיתם בלי עזר זולתם על דרך (תהלים סב, יג) וּלְךָ ד׳ חָסֶד (תהלים פו, יג) חַסְדְּךָ גָּדוֹל עָלָי (תהלים פו, יג) כִּי אַתָּה תְשַׁלֵּם לְאִישׁ כְּמַעֲשֵׂהוּ, כאלו עשינו כל מצותך מצד עצמנו בלי שום עזר, וזהו חסד גדול.


במדרש (פסיקתא פרשה כח) תֶּן חֵלֶק לְשִׁבְעָה (קהלת יא, ב), אלו ז׳ ימי החג, וגם לשמנה, ליום שמיני עצרת. והכתוב מסיים, כי לא תדע מה יהיה רעה על הארץ, המדרש אומר דרשוני, ופירש רבינו (נ״י) [זצ״ל], על פי הפסוק כֹּל פָּעַל ד׳ לַמַּעֲנֵהוּ (משלי טז, ל), כי כל המדות טובות או רעות, מוכרחות המה לאיזה תכלית, ומביאין את האדם לידי שלימות, אולם את הכל עשה, אבל יפה בעתו, כי מוטל על האדם להבין ולהשכיל, איזה זמן וענין מוכשר לשמש במדה זאת או בזולתה, לדוגמא, מדת האכזריות המגונה מאוד, מוכרחת היא לקיום מצות מילה כמובן.

צא וראו כי שבעת ימי החג מורים באצבע על מדת ההתחברות האמיתי מכל צד, אחד אל אחד יודבקו, כקטון כגדול, כצדיק כאשר אינו צדיק וכו׳. אמרה תורה (ויקרא כג, מב) כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת ודרשו חכז״ל (סוכה כז ע״ב) מכאן שכל ישראל יושבים בסוכה אחת, לאמר כל ישראל כולם כאחד באין הבדל. ד׳ מינים שבלולב, רומזים על מינים שונים במדרגות בני אדם ואמרה תורה (ויקרא כג, מ) וּלְקַחְתֶּם לָכֶם - לקיחה תמה שכולם יצטרפו יחד למצוה אחת, לולב צריך אגד עכ״פ למצוה (סוכה לל ע״ב), ואף גם זאת, כי גם ענין הקרבנות ומספרם, מראים ומעוררים אותנו לחכות על זמן המיועד אשר עליו אמר הנביא (ישעיה יא, ו): וְגָר זְאֵב עִם-כֶּבֶשׂ וכו׳, אף אם כי בדעותיהם שונים המה זה מזה, עם כל זה הקיבוץ סגולה נפלאה הוא לכלל האומה, להיותה נעשית על ידי זה כלי מחזיק ברכה, עד שהפליגו למצוא מקרא מפורש (הושע ד, יז) ״חֲבוּר עֲצַבִּים אֶפְרָיִם הַנַּח לוֹ״ המורה על ענין זה, כל אלה הענינים באין כאחד ומלמדין על מדת האהבה אחוה וריעות, לקרב הלבבות הרחוקות זה מזה להיות האוהל אחד.

אולם סמוך לזה ממש אמרה תורה בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תהי׳ לָכֶם (במדבר כט, לה). מניח כל אחד הד׳ מינים מידו, ויוצא מסוכה לביתו, ההקרבה פר אחד, וכמדרש חכז״ל עשו לי סעודה קטנה. ובעוד אשר בשבעת ימי החג היתה השמחה בהתחברות וקיבוץ רב איש את אחיו, בבחינת הלא אב אחד בראנו, אָב אֶחָד לְכֻלָּנוּ (מלאכי ב, י), באה לנו פתאום, מצות ״וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת״, אשר גם מלת עצרת, מורה על הבדידות והתרחקות מהקיבוץ (ישעיה ל, כ), ״וְהָיוּ עֵינֶיךָ רֹאוֹת״ - אך ״אֶת מוֹרֶיךָ״, כל איש ואיש לבדו ישמח בד', ובזה הלא רחוקים המה איש מאת אחיו, בעבודה שהיא בלתי לד׳ לבדו, איש איש לפי מדרגתו והשגתו, ותהי׳ ההתחברות השחתה בענין הזה, והיפוך מהנרצה במצוה ובעבודה הזאת.

נראה מבואר במצות עצרת, כי עת לרחק הרחוקים, אשר על זה אמר התנא (אבות פ״א מ״ז): הרחק משכן רע, ואל תתחבר לרשע ואל תתייאש מהפורענות, רצונו בזה, אם אולי ידמה בעיניך כי יגיע לך איזה תועלת לשעה בהתחברך לרשע, אבל לעומת זה יוכל לצמוח לך לימים הבאים רעה יותר גדולה בהתחברך לרשע, פרץ אלקים את מעשיך - ויבואר עפי״ז המקרא בקהלת (ז, יד), בְּיוֹם טוֹבָה הֱיֵה בְטוֹב וּבְיוֹם רָעָה רְאֵה ,כי גם את זה לעומת זה עשה אלקים. אומר בזה ורומז על ז׳ ימי החג, הי׳ בטוב, תהי׳ השמחה בקיבוץ כולם על דרך שאמרו חכז״ל (חגיגה כו ע״א), אין טומאה לעם הארץ ברגל, כְּאִישׁ אֶחָד חֲבֵרִים כתיב (שופטים כ, יא) אולם, וביום רעה ״ראה״, תתבונן על העת והזמן שיוכל לצמוח מהתחברותך רעה גדולה, וכשם שתתקבל שכר על הסמיכה, תקבל שכר על הפרישה, כי גם את זה לעומת זה עשה אלקים, כלומר, כי לזאת ציוה עלינו ד׳ על שבעת ימי החג, ולעומתם שמיני עצרת לעורר אותנו על חיוב גודל ההתבוננות בזה.

וזה שאמר במדרש תן חלק לשבעה אלו שבעת ימי החג, אבל גם לשמונה זה שמיני עצרת המורה על הפוכו, כי לא תדע מה רע יהי׳ על הארץ, על דרך ואל תתייאש מן הפרענות, ולהגיד לנו בזאת, כי את הכל עשה, יפה בעתו.


פְּרִי עֵץ הָדָר (ויקרא כג, מ), במדרש (ויק״ר ל, יב) מה אתרוג יש בו טעם ויש בו ריח וכו׳, וערבי נחל, מה ערבה זו אין בה טעם ואין בה ריח, כך יש בישראל שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים, מה הקב״ה עושה להם, לאבדם אי אפשר, אלא אמר הקב״ה יאגדו כולם באגודה אחת והן מכפרין אלו על אלו.

וביאר רבנו (נ״י) [זצ״ל], כי איך יובנו דבריהם ז״ל באמרם והן מכפרין אלו על אלו, באותם שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים, ונהפך היא כי על ידי צירופם עם הצדיקים, יתגדל חטאם ועונשם, כי יתראה הכתם השחור יותר מכוער כשימצא על מטפחת לבנה, כמאמר (מלכים א׳ יז, יח): בָּאתָ אֵלַי לְהַזְכִּיר אֶת עֲוֹנִי, ופירשו בו (שה״ש ו, ז), עד שלא באת אלי וכו׳ - ואך גם זאת, כי נראים דבריהם ז״ל כםותדים עצמם, אחרי שדרשו סד(פסיקתא רבתי פ״ג) על כפלח הרימון רקתך (שה״ ש ו, ז), אפי׳ ריקנים שבכך מלאים מצות כרימון (ברכות נז ע״א).

אולם יובן על פי דאיתא בגמ׳ (חולין דף ז ע״ב) שאמר ר׳ פנחס בן יאיר ישראל קדושים הם, יש שיש לו ואינו רוצה ויש שרוצה ואין לו, ופירשו שם התוס׳ (ד״ה ויש שיש וכו׳) ואפילו הכי אקרו קדושים שמזמן את חבירו לאכול אצלו מפני הבושה, וכבר ידוע מה שיאמר על זה, בשם אחד קדוש מדבר, מה שהתחילו בלשון רבים ״קדושים״, וסיים בלשון יחיד ״מזמן״, הכוונה, כי אך בצירופם יחד הם נקראים קדושים כי גם זה שיש לו ואינו רוצה, מזמן וכו׳ מפני הבושת, ועושה פעולה טובה בלתי רצונו, ומצטרפת לרצון טוב של זה שרוצה ואין לו, ואקרי יחד קדושים - נמצא שהבושה גורמת גם לפחותים וריקנים שיעשו מעשים טובים, אולם זה יתכן אך בהתחברם לטובים, כי אך לעיני הרואים יעשו צדקותם (כמו שפי׳ רבנו גם כן במקום אחר על ״עַמִּים הַר יִקְרָאוּ שָׁם יִזְבְּחוּ זִבְחֵי צֶדֶק״ (דברים לג, יט). ומצאת כי תדרשנו שם במקומו הראוי׳ פי׳ נאה ומתקבל).

ומעתה מובנים דברי המדרש, במה שאמר יאגדו ויצטרפו אלו עם אלו, רצונו, כי גם אותם שדומים לערבה, עכשיו כשיתחברו עם הטובים, ישתדלו גם המה בקיום המצוה - לעיני הרואים, וישלימו לאותם שאין ביכולתם לקיים בפועל ועולה בקנה אחד אם מה שאמרו ז״ל, על כפלח הרימון רקתך אפילו ריקנין שבך מלאים מצוות כרימון.