שביבי אש
לסדר תולדות

וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם (כה, יט):

במדרש רבה (בר"ר סג, א): "גִּיל יָגִיל אֲבִי צַדִּיק וְיוֹלֵד חָכָם יִשְׂמַח בּוֹ" (משלי כג, כד), גילה אחר גילה.

ונראה לרבנו (נ"י) [זצ"ל] לומר, כי הנה שם צדיק מורה על מי שהוא צדיק וישר מראשיתו וכן נולד, וזה בא מכח קדושת הזיווג של אבותיו, ושם חכם מורה על מי שנתעלה מדעתו ושכלו ולא מתולדתו, ולכן נקרא נח צדיק ואברהם חכם כמבואר במ"א.

והנה דרשו (יבמות דף סד ע"א): ויעתר לו (פסוק כא), ולא לה, "שאינו דומה תפילת צדיק בן צדיק לתפילת צדיק בן רשע", ובזה מפרשים, אברהם הוליד את יצחק, כי ע"י שהיה יצחק בן אברהם הצדיק נתקבלה תפילתו והוליד בנים.

וזהו מה שאמר המדרש: גיל יגיל אבי צדיק, מי שזוכה לבן הנקרא צדיק הרי הוא עכ"פ חכם, כי הוליד בן כזה שהוא צדיק ומוכשר לטהרה מיום הולדו, איש כזה גיל יגיל בכפלים עם בנו ובן בנו העתיד להיוולד, יען תפילת בנו תקובל כי הוא צדיק בן צדיק, אבל: "וְיוֹלֵד חָכָם", א"כ אביו אינו צדיק ולא חכם, הלא בנו עלה מעצמו להיות חכם כמו רבקה, בזה: ישמח "בּוֹ", ולא בזרעו (כדדרשינן בגמרא כן כמה מקומות), - כי מי יודע אם יזכה לבני בנים ודו"ק,

וַיֹּאמֶר הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו וכו' וַיְבָרְכֵהוּ הקול קול יעקב והירים ידי עשיו וכו' ויברכהו (כז כב-כג):

נראה לרבינו (נ"י) [זצ"ל], כי הנה רש"י כתב "הקול קול יעקב, שמדבר בלשון בקשה ותחנונים", וע"כ צריך לומר כן, יען קולן הטבעי מסתמא שוה היה, דאל"כ היה לו ליעקב לפחוד כי יכירהו בטביעת עינא דקלא. והנה יעקב מקיים היה מצות מורא ביתר שאת ודיבר תמיד בלשון תחנונים, אבל מצות כיבוד לא קיים כדבעי למהוי, כאשר ידענו כי נענש ע"ז, ועשו נהפוך היה, כי עבר חוק ודבר בלשון קנטורי' (פסוק א): "יָקֻם אָבִי", באין מורא, אולם מצות כיבוד קיים בכל יכולתו, והביא ציד לאביו תמיד, וכאשר דרשו חז"ל (בר"ר סה, א) "יְכַרְסְמֶנָּה חֲזִיר מִיָּעַר" (תהלים פ, יד), זה עשו אשר נמשל לחזיר מראה טלפיו כי הוא מפריס פרסה, על שם: "כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ" (דברים טו, ח) והיה נותן בעין יפה, ולכן אהבו אביו. ועתה כאשר הביא יעקב לאביו מטעמים כאשר אהב וטעם בו טעם מצות כיבוד, וגם דיבר בלשון רכה ודרך ארץ, אם כן שלם היה בשתיהם, בכיבוד ובמורא וראוי לברכה, וזהו שאמר: "הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב", מדבר במורא כיעקב, "וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו", כי נותן ביד נדיבה כעשו, לכן: "וַיְבָרְכֵהוּ" ודו"ק.

וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְּדֹלָה עַד מְאֹד וכו' גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה (כז, לג):

עיין רש"י ורמב"ן, כי שניהם נדחקו לישב הקרא על כנו, איך נתהפך יצחק מן החרדה הגדולה וחמה שפוכה כחומר חותם עד שברכו בלב שלם, ויאמר: "גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה".

שנית, קשה לקמן (פסוק לה) שאמר: "בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה", שידוע דכל מרמה מרמז על ענין של איסור, ורש"י ז"ל נדחק לפרש: "במרמה - בחכמה".

ונראה לרבנו (נ"י) [זצ"ל] בדרך פשוט לומר, כי מקרא זה כללא כייל כל המעשה מה שהיה, כי יצחק חרד חרדה גדולה, ובזעם אפו אמר: "מִי אֵפוֹא הוּא הַצָּד צַיִד", ולבסוף שכח כעסו והסכים לברכו. ואח"כ פירש הכל דבר דבור על אופניו, איך נעשתה הדבר הזה ואומר: "כִּשְׁמֹעַ עֵשָׂו אֶת דִּבְרֵי אָבִיו וַיִּצְעַק", ויאמר לו אביו: "בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה", כל הדברים האלה דיבר בחרי אף, ואמר במרמה שהיא און ולא בערמה שהיא בהיתר, ורצה בזה להפיס דעתו של עשו כי מעשי יעקב לא אהני ליה כלום, יען כי בא במרמה ולא יעשה רמיה צדו, וע"ז השיב עשו: ויאמר "הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח", בדבריו אלה האחרונים זרה מלח על פצעי עצמו, כי חמת יצחק שככה, ויאמר אכן נודע הדבר כי יעקב הוא הבכור ובדין נטל הברכות, וא"כ: "וּלְכָה אֵפוֹא, מָה אֶעֱשֶׂה בְּנִי", "הֵן גְּבִיר שַׂמְתִּיו לָךְ" וכו'. וכל הדברים האלה המה ביאור דברי המקרא של: "וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְּדֹלָה עַד מְאֹד וכו' גַּם-בָּרוּךְ, יִהְיֶה".

ואחד מתלמידי רבנו הביא לו ראיה ברורה לזה, כי לא כתיב: "וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ עֵשָׂו" רק "כִּשְׁמֹעַ עֵשָׂו", משמע שהוא חוזר לפרש מה שאמר בתחילה, ולא שמספר והולך המעשה, וזה נכון מאוד ודו"ק.