שביבי אש
לסדר ואתחנן

וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא (ג, כג):

ברש"י: אין חינון אלא לשון מתנת חנם.

במדרש (דב"ר ב, א): אמר רבי יוחנן עשרה לשונות נקראת תפלה וכו', ומכולן לא התפלל משה אלא בלשון תחנונים. דכתיב: ואתחנן, אמר רבי יוחנן, מכאן אתה למד שאין לבריה כלום אצל בוראה, שהרי משה רבן של נביאים לא בא אלא בלשון תחנונים.

הנה המאמר הזה יפלא מאוד, הלא נראה, כי כל הנביאים וחוזים צדיקי דור ודור שפכו את שיחם לפני ה' בלשונות שונות, כמו (בראשית כה, כא): "וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ", "וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס, וַיְפַלֵּל" (תהלים קו, ל) "וַיִּתְפַּלֵּל שְׁלֹמֹה" (עיין מל"א ח, כב), ומשה גם הוא אמר (דברים ט, יח) "וָאֶתְנַפַּל לִפְנֵי יְהוָה", ומדוע זה טרם מותו בחר לשון ערומים לבקש מתנת חנם? ומה מאוד נפלאו בזה דרכי ה', אשר התעבר בו כעל ריב והשיבו מענה קשה: "רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה" (ג, כו), האין די במה שהשיבו ריקם מלפניו ולא פנה אל תפילתו אלא שפך כאש חמתו וגער בו בנזיפה, מה זה ועל מה זה ומה החרי האף הגדול הזה?

והנה ראה זה כי ביאר זאת רבנו (נ"י) [זצ"ל] על דרך נפלא ויאר עינינו. כי זאת ידענו כי אלהים עולם ה' על משמרתו יעמוד ואחרי דברו לא ישנה, ואחת דבר בקדשו ואותו אין להשיב, כי לא אדם הוא להנחם, והתפלה אשר יתפלל האדם בצר לו, וישפוך את מרי שיחו, אף אם יקרא שמים וירקיע שחקים, לא ישוב ה' ממחשבתו אשר דבר עליו לעשות, כי לא מחשבות אדם מחשבותיו (ישעהי נה, ח), ורק זאת היא פעולת התפלה אשר ישא האדם לאלהיו, אם רשע הוא: יתעורר בתפלתו לשוב אל ה' בכל לבבו ויעזוב את דרכו ובל ישוב עוד לכסלה, ואם צדיק הוא: יתעורר להוסיף אומץ בתורת ה' ולהתיצב על דרך טוב בעלותו מעלה מעלה, ואז לא תבא אליו הרעה הידוע לו ומשפטו החריץ לא יגע בו לרעה, יען לא זה הוא הא"ב אשר נגזר עליו, כי עתה נתהפך לאחר - על דרך, על זה נגזר ועל זה לא נגזר.

והנה זה האיש משה באחרית ימיו האלה, כבר הגיע אל מרום קצו ויעל בסולם העולה בית אל, עד בואו אל המדרגה היותר גבוהה שיוכל בן אדם לעלות אליה ויהי כארד מצבא מרום במרום (דניאל ב, יא) "דִּי מְדָרְהוֹן עִם בִּשְׂרָא לָא אִיתוֹהִי" ואין מקום לעלות יותר, ידע זאת כי תפלתו אל חיקו תשוב, וגם כי יזעק וישווע אין שומע לו, יען אין דרך לנטות ממשפטו אשר שתו עליו ולומר: לא זה הוא אלא אחר, כי אין ביכלתו לעלות במשאת נפשו למעלה עוד, יען כבר גדול מאוד ויחסר רק מעם מאלהים, וא"כ לשוא יתפלל וירבה בתחינה, כי נֵצַח יִשְׂרָאֵל, לֹא יְשַׁקֵּר (שמו"א טו, כט) וְלֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב (במדבר כג, יט).

לכן יצא לקראת האלהים בתחבולה הדשה והתחנן – "בָּעֵת הַהִוא", ר"ל, בעת אשר לא היה ביכלתו לעלות יותר, ויאמר: "ה' אלקים אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה", ומי כמוני יודע, כי עושה נפלאות אתה וְגָדוֹל שִׁמְךָ בִּגְבוּרָה (ירמיה י, ו), אם ידך לא תקצר עשה גם את הדבר הזה לשנות לטוב את משפטי להראות כי הוא כל יכול גם לשנות את גזרתו הקדומה. וזהו שפירש רש"י: "אינך דומה למלך בשר ודם שיש לו יועצים המוחין בידו", אבל אתה מי יאמר לך מה תעשה, ואם אלהים אתה, הראת אותותיך אותות, כי לך היכולת לכל גם לבטל גזרתך הקדומה, ואם לא, אדעה כי ידך לא בכל משלה וקץ ותכלית יש גם לפעולתך, וזהו "מתנת חנם" אשר בקש, כי לא בעבור אשר יהפוך הוא לאיש אחר יעשה עמדו חסד ואמת, רק מתנת חנם יתן לו כמו שהוא "בָּעֵת הַהִוא".

אולם גְּדֹל הָעֵצָה וְרַב הָעֲלִילִיָּה (ירמיהו לב, יט) השמיע גערת מושל וחמתו בערה בו על אדון הנביאים, אל אשר הרס לעלות אל ה' ויפצר מאוד לבא עד תכונתו, ובזעם אפו השיב לו: "רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד, בַּדָּבָר הַזֶּה" להשיב מחשבתו, כי לא מחשבותי מבשבותיכם ובהדי כבשי דרחמנא למה לך, הלא המה מרזי דמרי עלמא וממטמוני מסתריו ולמה זה הזידו לעלות.

והנה כל הדברים האלה עומדים צפופים ומשתחוים רווחים במדרש אשר הצגנו בראש [שהוא דבר אחד עם מה שכתב רש"י אין חינון אלא מתנת חנם ולא כמו שכתב הוא ז"ל: דבר אחר וכו']: "אמר רבי יוחנן מכאן אתה למד שאין לבריה כלום אצל בוראה, ר"ל, שאין להתפלל על כלום לבקש מתנת חנם שישתנה רצון יוצר כל, שהרי משה רבן של נביאים לא בא אלא בלשון תחנונים הוא מתנת חנם, להעביר את ה' מחפצו ורצונו אשר כבר גזר עליו למות במדבר והתעבר ה' בו, בְּשֶׁצֶף קֶצֶף הסתיר פניו ממנו – רק יתפלל ויתעורר בתשובה ושב ורפא לו וד"ל.

וַנֵּשֶׁב בַּגָּיְא מוּל בֵּית פְּעוֹר וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל (ג, כט – ד, א):

ברש"י: ונשב בגיא ונצמדתם לע"ז, ואף על פי כן: וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל, שְׁמַע אֶל-הַחֻקִּים וְאֶל-הַמִּשְׁפָּטִים והכל מחול לך, ואני לא זכיתי להמחל לי,

והוא פלא מבהיל, איך אמר הכל מחול לך, הלא מיד בפרשה של אחריה מקרא מלא דבר הכתוב: "כִּי כָל הָאִישׁ אֲשֶׁר הָלַךְ אַחֲרֵי בַעַל פְּעוֹר הִשְׁמִידוֹ ה' אֱלֹקֶיךָ מִקִּרְבֶּךָ"? (להן ד, ג)

ונראה לרבנו (נ"י) [זצ"ל] לזמר, כי הנה במעשה זמרי התעוררו העם לריב ומצה באמרם, כי בשביל פרצה קלה לא יתכן להתגודד עד שפך דם להרוג נשיא מישראל ולהשבית שלום ומנוחה כי גדול השלום. – ובזה נסע רבנו (נ"י) [זצ"ל] בארה, לבאר המקראות למעלה (במדבר כה, א): "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב וכו'", משנה מישראל לעם ומעם לישראל. אולם גם פה כמו במעשה העגל, רק הערב רב והאספסוף חטאו בפועל, אבל מי אשר בשם ישראל יכונה לא הלך אחרי בעל פעור, רק חטאו יען שתקו ולא מיחו בהם כדי שלא לעשות מחלוקה, ועל ידי זה פשתה המספחת ואמרו מדשתקו ש"מ דניחא להו, לכן מעלה עליהם הכתוב כאלו עשאו גם הם ככה [כאשר אמרו (שבת נד ע"ב): פרתו של ר"א יוצאה ברצועה שבין קרניה, אע"ג דשל שכנתו היתה, אבל משום דלא מיחה בם נקראת על שמו].

וזהו שאמר: "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים", שישבו בטל ולא יצאו ללחום נגד עושי רע, בעת אשר: "וַיָּחֶל הָעָם" – הפשוטים והפחותים בהם הכלו ראשית חטאת: "לִזְנוֹת אֶל-בְּנוֹת מוֹאָב", ובעת שהתחילו לפרוץ פרץ ויצאו ממעגלי יושר ישבו בטל, וא"כ כה הלכו אלה מדחי אל דחי: "וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן", "וַיֹּאכְלוּ, זִבְחֵי מֵתִים" (תהלים קו, כח), ואחרי זאת: "וַיִּשְׁתַּחוּ לֵאלֹהֵיהֶן", ובעבור כי ישראל לא מיחו בהם אומר: "וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר", כי בשתיקתם הצמידו גם הם לבעל פעור והקולר תלוי בצוארם, ולכן: "וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל". אבל פנחס רוח אחרת היתה עמו ויקנא לה', והן אמת שבתחילה נראה לפנים כמחלוקת ורעש גדול בעם, אכן שלום עשה במרום בין ישראל לאביהם שבשמים, ויכפר על בני ישראל, ולכן קבל שכר ברית שלום מדה כנגד מדה.

ועתה נתנה ראש ונשובה אל הענין אשר אנחנו פונים אליו. הכלל העולה מדברינו כי בני ישראל שתקו שלא לעשות מחלוקת וריב לבטל שלום, ולטובת ישראל נתכוונו, אלא שטעו. והנה משה, מה שחמא במי מריבת קדש, לפי אשר חכמים הגידו כי מחמת רוב אהבתו את ישראל טעה והטיח דברים כלפי מעלה או שינה מדיבור להכאה. וזהו אמרו: "וַנֵּשֶׁב בַּגָּיְא, מוּל בֵּית פְּעוֹר", ר"ל נגד מעשה העם שעבדו לבעל פעור, ובכל זאת: "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל", הכל מחול לך, יען לא עשו בפועל רק חטאו באשר לא הוכיחו אותם, ועל זה התנצלו, כי מרמת אהבת ישראל עשו ככה, ואף על פי שטעו – "נמחל להם", "אבל אני" - שטעיתי ג"כ בשביל אהבת ישראל, לא זכיתי להמחל לי ולא נתקבל התנצלותו. ומה שאמר אח"כ: "כִּי כָל הָאִישׁ אֲשֶׁר הָלַךְ אַחֲרֵי בַעַל פְּעוֹר וכו'", מדבר ממי שעבד אותו בפועל ממש, כי על זה לא שייך מחילה וגם אין לו דמיון לחמא משה, ודו"ק,

וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו וכו' וּמִיגּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם וכו' (ד, ו-ח):

הנה כל עובר על מקרא זה ישתומם אשר אמריו יאמר, כי בשמוע עם ועם את החקים אשר צוה ה' לעם ישראל, כלם פה אחד יענו ויאמרו כי עם חכם ונבון הוא. הלא נהפוך הוא, כי בשמעם את דברי החוקים אשר המה כמפר החתום ואין יודע פשר דבר, מדוע צוה ה' לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז (דברים כב, יא); לא תאכל כל טמא; וכן כלם, עוד ישפכו בוז וקלון על בני ישראל המחזיקים בהם ויכסו פניהם חרפה באמרם (דברים לב, ו): "עַם נָבָל וְלֹא חָכָם"! מה טעם יש במצוה זו ומה תועלת יש בה? ואין אתנו יודע עד מה להשיב להם חרפתם אל חיקם – כאשר אמרו (יומא סז, ב במ"ר יט, ה) על חוקת הפרה שאומות העולם מוני בה את ישראל?

והנה רבנו (נ"י) [זצ"ל] אשר לאורו נסע ונלך, אמר בכוונת הכתובים דבר נפלא, כי הנה מצות התורה יחד כלם חוקותיה ומשפטיה יפרדו והיו לשתי מחנות: המחנה האחת, המה כל מצות ה' אשר לא תיעשנה ועלינו להשמר מהן, לכן נביאה אותן תחת סוג "השמירה", לאמר: השמר מהן. והמדנה השנית, הן המה מצות עשה אשר חפץ ה' לעשותם ואותן נקרא בשם "עשייה".

והנה כאשר נראה כי נפלאו בני האדם איש מרעהו באופני מרכבותם ובתכונת נפשם, אלה יתעוררו חיש מהר לקראת כל דבר ועושים מעשיהם בזריזות כי חם לבם בקרבם, גם ילכו שולל כי כל היום יתאוו תאוה ואין מעצור לרוחם, ואלה קרירי המזג המה לא ירדפו אחרי התאוה, כי נרפים הם ויש מעצור לרוחם.

כן נמצא גוי כלו אשר נפרד הוא מרעהו למקומו וארצו, כי באומה זו אנשים עזי נפש המה ודמם ירתיח בקרבם, ונפשם תשאם לעשות מעשיהם ביד חרוצים, ולהם נקל מאוד לקיים בזריזות יתירה את אשר עליהם לעשות, כי תאותם כאש צורבת, ותשאם לכל דבר לא ייעפו ולא ייגעו, אבל לעומת זה כבד עליהם מאוד להשמר מכל אשר יעשה האדם לחטוא בהנה, יען לא יוכלו לשלוט ברוחם כי תבער כאש תאותם, ואיכה יחשכו מרפוא. ונהפוך היא ממנה, האומה אשר אנשיה קרירי המזג המה נשתה גבורתם היו לנשים ונפשם תשאל לנוח, לא נפלאת היא מהם להיות אחור נמוגים מלעשות הרע, כי נפשם עליהם תשתוחח ותמם כעש חמודם ולא יפנו אל רהבים. אבל לעומת זה, גם את אשר עליהם לעשות יעשו בעצלתים בלי חמדה וירבצו תחת עולם הכבד מהם מנשוא.

אולם נפלאות נראה בעם ישראל, כי קודש המה לה', ובעשותם את מעשה המצוה תתנשא נפשם ברשפי להבות אש לעשות מעשיהם בלב ונפש כפיצה, א"כ נראה כי בעלי נפש המה ותשוקתם כלפיד תבער – ובתלמוד אמרו (ביצה כה ע"ב) "ישראל עזין שבאומות" – ובכל זאת, מכל משמר ישמרו את נפשם מלעשות אחת מכל מצות ה' אשר לא תיעשנה וינומו מהם בהחפזה הרחק כמטחוי קשת, אין זה כי אם רבתה משאת נפשם ביתר שאת, והיא בידם כמו מתג ורסן להיישיר דרכם לפני ה', וזאת הנפש אשר עשה אלהים להם פי שנים ברוחה, להטות את יצר לבבם לכל אשר יחפוצו, כי נשמת שדי חלק אלוה ממעל אשר נופח באפם, הבינם את הדרך אשר ילכו בו ותוליכם סדרים.

והנה כל הדברים האלה כאבני נזר מתנוססים באלה המקראות אשר שמנו בראש: "וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם": אם תשמרו מלעבור על מצות לא תעשה ולנגוע בקציהם, וגם ועשיתם את מצות עשה בכל לבבכם, תדעו: "כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה", – כי יהיה בעיניהם כחוק, ואין מבין איככה יוכל עם אשר נפשו גחלים תלהט לעשות את מעשה המצוה ביתר שאת ויתר עז – להשמר מלעבר את פי ה', ובהגיעו אל אחת מכל מצות ה' אשר לא תיעשנה, תימס תאותו כאשר ימס הדונג מפני אש, הלא בעל כרחם יספרו שבחו ואמרו: "רַק עַם-חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה" כי חכמתו תאיר פניו להתהלך במישרים ולהטות את יצר לבבו אל הטוב.

ומפרש: "כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו כה' כַּיהוָה אֱלֹקֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו", כי עזה אהבתם אליו לעבדו בלב שלם ליראה אותו ולדבקה בו, ובעזוז אהבתם תתנשא נפשם להקרב אליו ולבא עדהו, אם כן עם פחז כמים הוא ותחתיו יקוד כיקוד אש, ובכל זאת: "וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת" – כי ישמור את נפשו מאוד מלעבור על מצות ה' אשר צוה שלא לעשות ומתהלך בצדק ובמישור, הלא יודו ויאמר כי עם נבון הוא וד"ל.

וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וכו' (ו, ו):

ברש"י: אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, לא יהיו כדיוטגמא ישנה שאין אדם סופנה אלא כחדשה שהכל רצין לקראתה (ספרי דברים פיסקא לג). ושננתם, לשון חידוד הוא, שיהיו מחודדים בפיך, שאם ישאלך אדם לא תהא צריך לגמגם אלא אמור לו מיד (ספרי שם פיסקא לד; קידושין ל, א).

ואמר רבנו (נ"י) [זצ"ל], כי דבר גדול הורה לנו בזה, כי צוה את ישראל לרומם את התורה ולעשותה עטרה לראשו ובאהבתה ישגה תמיד לסלסלה ולעשות לה ציצים ופרחים, ואז ימצא בה תמיד טעם נכון וחדש על כל דבר ותהיה בעיניו כחדשה ולא כישנה שעברה כאשר נראה בעין, כי על ידי פלפול וסברה יעלו ממנה פנינים יקרים ובכל עת אשר יעיינו בה לירד לעומקה של הלכה ימצאו בה טעם חדש, והיא כרבא דכולא בה וליכא מידי דלא רמיזא באורייתא.

והנה הלב הוא משכן החכמה, וכן כתב הרמב"ן וז"ל: "על דעת המדרש (ספרי ואתחנן ו), הלב הנזכר כאן הוא הכח המתאוה, כענין (תהלים סו, ג): תַּאֲוַת לִבּוֹ, נָתַתָּה לּוֹ וכו' ע"כ. וזה שאמר: וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם – "עַל לְבָבֶךָ", ר"ל שיתן תאות לבו עליהן כדבר חדש אשר יתאוה אליו האדם ולא תהיה אצלו דת ישן נושן, ואיך ישיג זאת על ידי: "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם" – שיחדד בה את בניו ללמדם לקח ומברה, ובכן ימצא בה בכל יום תמיד טעם נכון על הכל.

וזה שלא כדברי רש"י, שכתב בסוף: שאם ישאלך אדם אל תגמגם בה, כי זאת נשיג אם נשובה על התורה לחזור אותה פעמים רבות עד שתהיה שגורה על פה. אולם פה מזהיר לחדד שכלו בה, כמורג חרוץ, בפלפול תלמידים אשר המה מחדדים את רבם ומורם בהלכה, על דרך (תענית ז ע"א): "הרבה למדתי וכו' ומתלמידי יותר מכולם", לכן אמר: "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ" – לתלמידים צעירי הצאן הנקראים בנים, כי על ידי פלפול תלמידים, תחדש התורה כנשר נעוריה חדשים לבקרים והבן.