שביבי אש
לסדר ויקהל

וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה וכו' אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָם שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה (לה, א-ב):

יש לשאול מה זה אשר צוה ה' לעשות, הלא צוה שלא לעשות מלאכה בשבת? והנה באור החיים הק' כאן הרגיש בזה, וכותב כי צוה על מלאכת המשכן לעשות בששת ימי המעשה אבל לא בשבת. אולם עוד לא נדע מה אשר אמר תעשה?

ואולי רצונו בזה להורות, כי אף מלאכת המשכן אשר לא נעשית בכח עושי המלאכה, רק ידיהם ימושון בהם והן נעשין מאליהן כאשר אמר (להלן פסוק לא): וימלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובכל מלאכה וכו' (ועיין במדרש (שמו"ר כב, ד) וז"ל: המקדש שבנה שלמה הוא נבנה מעצמו שנאמר (מלכים א' ו, ז): "וְהַבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ אֶבֶן שְׁלֵמָה מַסָּע נִבְנָה וּמַקָּבוֹת וְהַגַּרְזֶן כָּל כְּלִי בַרְזֶל לֹא נִשְׁמַע בַּבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ" מעצמו היה נבנה לפיכך במעשה נסים נבנה עכ"ל, ומסתמא גם המשכן נבנה במעשה נסים), ואמר אף את אלה לא תעשה בשבת.

ובפשיטות נראה לרבנו (נ"י) [זצ"ל] לומר, כי הנה האיש אשר שם ה' מבטחו, ואמונתו חזקה עד כי גם בכל ששת ימי המעשה לא היה עושה במלאכה לולא כי התורה צותה לו: "וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ" (דברים יא, יד) הנהג בהם מנהג דרך ארץ (ברכות לה ע"ב), "וּבֵרַכְךָ ה"א בְּכֹל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה" (דברים טו, יח), לאיש הזה אם יבא שבת בא מנוחה ואז יתענג על ה' בלב טוב ורוח נדיבה כי עזה תקותו בה', כי לא יחסר לו מאומה בשבתו ממלאכה. לא כן האיש אשר אמונתו רפתה בה', ואומר בנפשו: "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה" (שס ח, יז), אף אם ישבות שבתו ולא יעשה במלאכה מפני יראת העונש או יבוש מבני אדם, אבל לא ימצא מרגוע לנפשו ולא תנעם לו המנוחה כי לבו בל עמו. וזה שאמר: "אֵלֶּה הַדְּבָרִים", המה לפי דרשת החכמים (שבת ע ע"א) הל"ט מלאכות: "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָם", יען צריך לנהוג מנהג כל הארץ, ולכן: "שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה", אם תעבוד בששת הימים רק באשר צוה ה' לנהוג מנהג דרך ארץ ולולא כן לא היה עושה כי רבה אמונתו בה', אז: "וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן" (פסוק ב), כי תשבתו שבתכם בעונג ורב שמחה. עיין לעיל (לא, טו) עה"פ: שבת שבתון שפירש רש"י: "מנוחה מרגוע ולא מנוחת עראי" ודו"ק.

לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת (לה, ג):

הנה כבר דרשו חמז"ל (שבת ע, א) למה פרט הכתוב מלאכה זו.

ובדרך רמז נראה לרבנו (נ"י) [זצ"ל] לומר, כי הנה דרשו חז"ל (ילקו"ש ויקהל רמז תח): וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה, מכאן שיעשו קהלות בשבת ויו"ט, והנה אלה האסיפות יהיו לשם ה', מקרא קודש לתורה ולתעודה, אבל לא אסיפת ערב רב להתלוצץ ולהרבות בהוללות המוליכים את האדם שולל להבעיר בו כאש תאותו או לעורר מדנים אש המחלוקת, ולכן אחרי אשר צוה אותם לקרא עצרה בשבת, אמר: "לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם", שלא יהיו מושבות אלו בהתאספם יחד מובילים אותם להבעיר כאש קנאה ריב ומצה או אהבת נשים אש התאוה, אלא יהי' כינוס לצדיקים נאה להם ונאה לעולם (סנהדרין עא ס"ב), והבן.