שביבי אש
לסדר וילך

וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה (לא, א):

ואמר רבנו (נ"י) [זצ"ל], כי פה נמצא רמז נכון כי הדורש במקהלות עם ומוכיח בשער, יקדים לומר דברי הלכה טרם יאמר דברי אגדה ומוסר.

כי וילך סובב על דבר הלכה, כי ההלכות נקראות הליכה, יען המה תהלוכות השכל, ואח"כ: "וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים", המה דברי מוסר.

וטעמו של דבר הוא, כי הנה כבר אמר רבי מרפון (ערכין עז ע"ב) תמה אני אם יש בדור הזה מי שיוכל להוכיח, כי אם יאמר טול קימם מבין שניך יאמר לו מול קורה מבין עיניך, אולם אם המוכיח תלמיד חכם הוא, לא יוכלו להזכיר לו עונו, יען אמרו (ורכות יט ע"א) אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום כי בטח עשה תשובה. ולכן מנהג ישראל תורה היא ממקום קדוש יהלך, כי יקדים המוכיח לומר דברי הלכה, להראות במו כי תלמיד חכם הוא, לגלות את אזני השומעים, כי אף אם ראו בו איזה חסרון, ידעו כי בטס עשה תשובה ורצץ בנקיון כפיו, ובכן יטו אזן קשבת לתוכחתו, והבן.

הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת (לא, יד):

במדרש (דב"ר, ט, ו) אמר משה, רבונו של עולם, בהן קלסתיך שכן כתיב (דברים י, יד): "הֵן לַה' אֱלֹקֶיךָ הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמָיִם הָאָרֶץ וְכָל אֲשֶׁר בָּהּ" בהן אתה גוזר עלי מיתה? א"ל הקב"ה שכן רע רואה את הנכנסות ואינו רואה את היוצאות, אמר לו אי אתה זוכר בשעה ששלחתיך לגאול אותן ממצרים אמרת לי (שמות ד, א): "וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי" הוי הן קרבו ימיך.

ונראה לרבנו (נ"י) [זצ"ל] לפרש את דברי המדרש הזה בחכמה ודעת. כי הנה האיש ההולך בראש עם ישראל ונוהג כצאן יוסף, שתים המה עבודותיו אשר עליו לעשות: הראשונה, לעמוד בפרץ לשכך כעס וחימה עת אשר יתאנף ה' להשמידם או לנגוע בהם לרעה, בכפרו בעד חטאתם להתפלל בעדם עד אשר ישיב ה' את חרון אפו מעליהם וינחם על הרעה אשר דבר לעשות להם, כאשר עשה משה רועה ישראל, כי בכל עת אשר חרה אף ה' בהם להכותם חרם ולהאבידם, עת נאצו תפארת עזמו וילכו עמו קרי, ויאמר להרוג אותם במדבר ולכלותם, התיצב כמליץ בינותם ויחל את פני ה' כי ימלח לעונם להשיב מחשבתו הרעה מעליהם. השנית היא, לנחותם את הדרך אשר ילכו בו, ולהוכיח תמיד דרכם על פניהם לישר אורחותם ליראה את ה' ולאהבה אותו.

ועל שני הדברים האלה הזהיר יתרו את משה באמרו אליו (שמות יח, יט): "הֱיֵה אַתָּה לָעָם, מוּל הָאֱלֹהִים", ופי' רש"י שליח ומליץ בינותם למקום, כי יתפלל בעדם וירבה תחינה לפני ה' וידבר עליהם טובות, ואף גם זאת (שם פס' כ): "וְהִזְהַרְתָּה אֶתְהֶם אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַתּוֹרֹת וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ".

אמנם כאשר נתבונן בשתי העבודות האלה, נראה כי מקבילות המה אשה אל אחותה, וכאשר תגביה האחת לעוף מעלה מעלה, כן תסגיר השנית כנפיה ותרד אחורנית. כי הנה האיש המרומם בתור אדם המעלה, ויעל בסולם העולה בית אל גבוה מאוד "לשום בין כוכבים קנו", הוא יוכל להרהיב בנפשו עוז לגשת לפני ה' לעצור בעד חרון אפו, וכאשר תרום נפשו ותתנשא אל ה', כן יוסף אומץ ועוז והדר ישוה עליו, להתיצב כקיר ברזל מבדיל לבל ישפוך ה' עליהם חמתו. אולם לעומת זה, דבריו לא יקחו את לב השומעים ולא ישמעו לתוכחתו, ואת דרכו לא יאלפו, באמרם מה לו ולנו הלא נעלה הוא מאתנו מאוד, כי המוכיח בשער וממיף לעם, לא יכו דבריהם שורש בלב ההמון, רק אם המה אנשים לפי ערכם מעורב בדעת עם הבריות (פאפולער), לדעת מה הדור הזה שואל מהם ויוכיחו אותם כיאות להם.

כאשר נראה, כי בעת עלה משה למרום לקחת את שני לוחות הברית מיד ה', אמר לו (שמום לב, ז): "לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ", ודרשו (ברכות לב ע"א) רד מגדולתך, כי ידכה ישוח וישפיל נפשו להיות קרוב להם, ואז יהיה לאל ידו לנהל אותם במעגלי יושר ובדרך צדקה, יען באותה מעלה נשאה אשר עמד בה אז, לא היה ביכלתו להשיבם מדרכם, כי לא ישמעו לו ולא יתנו אוזן קשבת לדבריו. אולם לעמוד בפרץ לחלות ולחנן את פני ה', כי ירף מאף ויעזוב חימה, במה נחשב הוא האיש אשר נפשו לא חיה והיה כאחד העם, ומה צדקה יש לו לזעוק את פני ה'.

והנה משה התאמץ מאוד בכל כחו לעבוד שני עבודות האלה בכל לב. כי כאשר ירד שנית מן ההר וקרן עור פניו, כי שם נגלו אליו אלהים הוא הדעת ויגדל מאוד, נתן על פניו מסוה והסתיר פניו מן העם, למען לא יבינו מה נפלאו דרכיו, וישמעו מוסר דבריו. ובבואו לפני ה' לבקש מלפניו ולהתחנן לו על עמו, הסיר את המסוה ונגלה כבודו כליל בהודו והדרו (שמות לד, כט-לה), ולמענו האריך ה' את אפו להם. אכן באחרית ימיו האלה גדל מאוד וכבר עלה לאב שיאו וראשו לשמים הגיע ויחמר רק מעת מאלהים, ולא יכל עוד להצפין גאונו וגדלו בפני העם, כי כל עין שזפתו, וכל רואהו הכירו את תפארת גדולתו כי רבה היא, ולא היה לאל ידו לעצור בעמו וללמוד תועים בינה, כי לא נשמע קולו עוד, ולכן הגיע קצו קץ כל בשר ותפנה שמשו לערוב, ויהושע משרתו החל רוח ה' לפעמו ותזרח לו השמש.

והנה אמרו חז"ל (ילקוט במדבר בלק רמז תשסח): עה"פ "הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן", כי אותיות ה"א ונו"ן אין להן בן זוג במספר עשרות, ר"ל כי לא יתחברו אל אותיות אחרות למספר עשרה כמו שאר האותיות, אשר אלה אל אלה יחדיו ידבקו להיותן עשרה - וזהו "הן", ר"ל כמו אותיות: "הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן".

ומעתה דברי המדרש בזוהר הרקיע מזהירים. כי ה' אמר אל משה: "הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת", כי אתה הוא בבחינת "הֵן", יען גדלת מאוד והדרך רב בינך וביניהם, ולא תוכל להתחבר אל העם להיותך קרוב אליהם, ולכן קרבו ימיך למות ומלכותך תתן לאחר הרצוי לרוב אחיו, ומשה שאלו בתמהון לב, רבש"ע בהן קלסתיך ובהן אתה גוזר עלי מיתה? הלא יתר שאת לי כי נפלאתי מבני אדם, כי עליתי מרום ונפתולי אלהים נפתלתי, ובכן אוכל להיות למליץ בינותם להשיב אחור חמת ה' וזעפו ולמעני יחסום להם. הלא ב"הֵן" קלסתיך:סד "הֵן לַה' הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם" (דברים יד, יד), כי אתה נבדל מיושבי חלד ועל השמים דרכך, ומי יעלה אליך ויבא אל הקודש פנימה יותר ממנו.

כאשר באמת אמרו במדרש (תנחומא ואתחנן ו), כי בעת אשר ביד אלהי הרוחות ה' כלביא שאג "מִייָקוּם לִי עִם מְרֵעִים" מי יעמוד לי בשעת כעסי? ואל אמונה השיבו: שכן רע רואה את הנכנסות ואינו רואה את היוצאות, כי נותן עינו בתבואות שכנו ולא יראה את הוצאותיו כי רבו, כן אתה תתן עיניך במעלה ויתרון אשר בך ולא תראה את החסרון הגדול ממנו הרבה מאוד, כי לא תוכל להוכיחם ולא ישמעו לדבריך, הלא אמרת (שמות ו, יב): "הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא-שָׁמְעוּ אֵלַי", כי נבדלת מהם מאוד ולא דרכיהם דרכיך, ולא תוכל להוכיחם ולעצור בעדם כי ישליכו דבריך אחרי גוום ולא יסירו למשמעתך. לכן – "הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת", ואיש אחר ישב במקומך, אשר יוכל לנהלם בצדק ובמישור וישמעו מוסר תוכחתו, ודו"ק כי דפח"ח.

הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף (לא, יב):

בתלמוד (חגיגה ג ע"א) הקשו: טף למה הן באין? ותירצו כדי ליתן שכר למביאיהם,

והוה פלא מבהיל, איך יצוה ה' דבר לאין תכלית, רק באשר ישלם שכר לעושהו? ומה גם כי הכתוב יסתור את דברי הגמרא ואומר (פסוק יג): "ובניהם אשר לא ידעו ישמעו וילמדו ליראה"?

ונראה לרבנו (נ"י) [זצ"ל] כי דברי החכמים עם דברי הכתוב ענין אחד להם. יען אמרו כי שמיעת דברי קודש ואמרות טהורות יקדישו את רעיונות הילד, ויחדשו רוח נכון בקרבו, ויקל לו להבין חכמה ודעת עת יגדל. כאשר חכמים הגידו כי ר' (יוסי) [יהושע בן חנניה] בהיותו עוד עולל ויונק הביאה אותו אמו לבית המדרש והיא שעמדה לו (עיין מחזור ויטרי סימן תכה), כי חכמי דורו אמרו עליו "אשרי יולדתו" (אבות פ"ב מ"ח).

ובכן ימצאו האבות שכר טוב בעמלם, יען כאשר יגדל הנער ויתחילו ללמדו ספר לנהלו על מי מנוחות האמונה והתבונה, חיש מהר ישיג ארחות חיים תורה ותושיה כי הכין את לבבו מנוער, וזהו כוונת חכמינו ז"ל באמרם: "כדי ליתן שכר למביאיהם", כי מתן שכרם בצדם כי על ידי זה יוכשר לקבל תורה וטהרה.

וזהו ג"כ דעת הכתוב, כי הנה יש לשאול, כי למעלה אמר (לא, יב): "לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת ה' אֱלֹקֵיכֶם", ופה אצל הסף אמר (לא, יג): "יִשְׁמְעוּ וְלָמְדוּ לְיִרְאָה, אֶת ה' אֱלֹקֵיכֶם", אבל לפי האמור נבין היטב, כי אצל הגדולים השמיעה היא הבנת הלב לכן אמר כי ישמעו וילמדו את התורה כפשוטו – כי "תלמוד גדול שמביא לידי מעשה" (קידושין מ ע"ב) – "ויראו את ה' אלקיכם וכו'". אבל אצל הטף, השמיעה היא שמיעת האוזן לבד בלא לימוד והבנה. אמנם בכל זאת ילמדו ליראה, יען השמיעה אשר ישמעו מדברי תורה בעודם קטנים, הביאם ליראה, לכן אמר: "למען ישמעו" – דברים ככתבן, ומזה ילמדו ליראה אף כי לא למדו להבין, ויראה זו תכונן את לבבם להבין בהיותם לאיש ויראו את ה' כל הימים, וזהו: "שכר טוב למביאיהם" וד"ל.