שביבי אש
לסדר וירא

וַיֹּאמֶר מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת(יח, ו).

ודרשו בתלמוד (בבא מציעא פז ע"א): הוא אמר קמח והיא אמרה סולת מכאן שאשה עיניה צרה באורחים ע"כ.

וההרגש מבואר, הלא אם סולת לקחה טובת עין היתה. והרואה בתלמוד יראה שם כתוב להיפך: "הוא" אמר סולת "והיא" אמרה קמח, אבל אומר רבנו (נ"י) [זצ"ל] כי איזו תלמיד טועה הגיה זאת באשר רצה לתקן, אולם קלקולו רבה על תיקונו, יען בקרא כתיב ויאמר וכו' קמח סולת, ואם נחלק זאת לשנים אשר אחד אמר קמח ואחד אמר סולת, הלא ע"כ נאמר כי אברהם אמר קמח יען הוא המדבר וקמח כתיב ראשונה, ואיבכה נוכל לומר כי קמח שרה אמרה ותיבת סולת הכתוב אח"כ נשובה אל אברהם.

אבל שפתים ישק רבנו (נ"י) [זצ"ל] משיב דברים נכוחים, כי הנה יותר מזה יפלא על אברהם, כי נדיב לב כמוהו, אשר שחט שלשה פרים כדי להאכילם שלשה לשונות בחרדל מה ראה על ככה לקפוץ את ידו מתת מעט סולת וצוה ללוש קמח, ומה גם כי אמר: עשי עוגות, עוגות מאי בעי התם אצל בשר חמאה וחלב הנאכלין לכל אדם בכל מקום עם לחם?

אולם רוח אחרת היתה עמו בזה, יען כבר בישר אותו ה' לאמור: "אֲבָל שָׂרָה אִשְׁתְּךָ יֹלֶדֶת לְךָ בֵּן וגו'" (בראשית יז, יט), "לַמּוֹעֵד הַזֶּה" (שם, כא), לכן מורא עלה על ראשו אולי תשוב אז לנעוריה בהיות לה אורח נשים ויטמא הבצק - וכאשר באמת כן היה שפירסה נדה - לזאת צוה לה לקחת קמח ולא סולת, כי על סולת אמרו בתלמוד שאי אפשר בלא לתיתה והוכשר לקבל טומאה, ואמר לה עשי עוגות ללוש אותן במי פירות שאינן מכשירין, וכל זאת עשה למען אל יחסר גם לחם בסעודה.

אולם שרה לא נתנה אוזן קשבת לדבריו ותקח סולת, ומדוע זה שינתה מדברי אברהם, ואם הוא צוה קמח הלא דבר היא, ואיך מלאה לבה לשנות? אלא מכאן שאשה עיני' צרה באורחים, והיא גם היא ידעה בנפשה כי יבא לה כדרך נשים שהרגישה איבריה כבדין וחשבה אולי תטמא העיסה ודו"ק.

בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב (יח, ז):

ברש"י: ג' פרים כדי להאכילן ג' לשונות בחרדל (בבא מצסדיעה סו ע"ב).

ונראה לרבנו (נ"י) [זצ"ל] לרמז זאת בקרא כי נתן לפניהם לשונות, דהנה הביאו במדרש (ויק"ו לג, א) מחכמת הילדים בירושלים שאמרו לאחד מהם כי יבוא בעד פרוטה דבר מאכל היותר טוב הלך והביא לשון, ואח"כ אמרו לו להביא מאכל היותר רע והביא ג"כ לשון, ומענה בפיו, כי הלשון אם נתבשלה היטב ורכה היא לית טב ממנה, ואם קשה היא לית ביש ממנה, והנה פה כתוב: "רַךְ וָטוֹב", משמע שהיה טוב יען היה רך והיא היא הלשון וליכא מידי דלא רמיזא באורייתא.

וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אַיֵּה שָׂרָה (יח, ט):

ברש"י: נקוד על איו שבאליו וכו' לומר לך שאף לשרה שאלו איו אברהם.

ונראה לרבנו (נ"י) [זצ"ל] לרמז זאת כי שאלו לשרה איו, כי אם נקח אות למ"ד הנשארת בתיבת אליו בלי נקודה ונשליכנה לתוך תיבה איה, יעלה בידינו "אליה" כלומר "ויאמרו אליה איו" ודו"ק.

וַיֹּאמֶר אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי

הנה בנסיון העקידה הראה אאע"ה אותותיו שתים: ראשונה, כי הוציא לטבח את בנו יחידו מחמד נפשו וילד שעשועיו היקר לו מכל חמדה רצה לשפוך דמו כמים המוגרים, בזה הראה מה עזה אהבתו את ה' רשפיה רשפי אש ושש הוא על אמרותיו כמוצא שלל רב, שנית, עת אשר קרא אליו מלאך האלהים אל תשלח ידך אל הנער, הפליא לעשות. בהיותו אז נכסף מאוד לעשותו כלה ואהבתו יתברך בערה בו כלבת אש, אעפי"כ השיב אחור ימינו מלעשות לו מאומה, וזה מורה מה רבה יראתו את ה' ועצומה היא מאוד כי חשך ידו מלשחטו אף כי התאוה תאוה עד מאוד לעשותו כליל, כאשר אמרו חז"ל (כי"ר גו, ו) כי אמר: "אעשה לו עכ"פ חבלה", והמלאך השיבו: "אַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָהאל", והוא יראת הרוממות אשר גדלה למעלה מן האהבה בבחינת: "וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב" (יחזקאל א, יד), להיות נמוג אחור בעת התלהבות הגדולה.

וזהו שאמר: כי עתה ידעתי כי " יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה", כי הגעת למדרגת יראה עלאה, באשר "וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ", מה שנמנעת מלשוחטו היה רק - "מִמֶּנִּי", מפני פחד הדר גאונו, ולולא כן לא היה מעצור לרוחך מעשות מעשה, ודו"ק.