שביבי אש
לסדר ויצא

וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹקִים (כח, כב):

ברש"י ורמב"ן ז"ל כל אחד פונה לדרכו לפרש האי יהיה בית אלקים, ובכל אחד מפירושים אלו יש לסבול דוחק כאשר יראה המעיין. ועיין בפ' שופטים על הקרא דלא תקום לך מצבה אשר שנא ד' אלקיך (דברים טז, כב), מה שכתבו רש"י והרמב"ן ז"ל איך הקים יעקב מצבה.

אבל לרבנו (נ"י) [זצ"ל] נראה דבר חדש והוא, דיעקב אבינו התנצל את עצמו כאן על הקמת מצבה זו, באמרו כי זאת המצבה אינה מצבה אשר שנא ד', כי כאן יהיה בית אלקים, כי החילוק בין מצבה למזבח, עיין כאן ברמב"ן שמצבה היא אבן אחת, אבל מזבח הוא מאבנים הרבה, והנה מצבה זו שהעמיד יעקב היתה ג"כ מאבנים הרבה, כי לקח מאבני המקום ונעשו כולם אבן אחת, כאשר דרשו חז"ל (חולין לא, ב) ומובא ברש"י כאן, ולכן אמר, כי האבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלקים, ולא ישנאהו ה', כי נעשה מאבנים הרבה, והבן כי נכון היא.

וַתַּהַר לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן כִּי אָמְרָה כִּי רָאָה יְהוָה בְּעָנְיִי (כט, לב):

וברש"י: רבותינו פירשו, אמרה ראו מה בין בני לבין חמי וכו' (ברכות ז ע"ב).

ויש לראות, מה ראו לדרוש ככה, ומדוע לא הוטב בעיניהם מה שכתוב מפורש, כי קראה שמו ראובן יען ראה ה' בעניה ?

ונראה לרבנו (נ"י) [זצ"ל] לומר, כי בכל בני יעקב כתוב ראשונה הטעם למה קראו אותם ככה, ואח"כ השם אשר קראו להם ורק פה בראובן שינה לכתוב קודם את השם ואח"כ הטעם, הלא דבר הוא. אלא ודאי שהיה לה עוד טעם אחר כמוס איתה ולא רצתה לגלותו, והוא שאמרה: "מה בין בני לבן חמי" וכו', וזאת לא היתה רשאית לגלותו, כאשר גם ליצחק לא ניתן רשות לגלות זאת ליעקב, ומשום הכי אמרה טעם אחר: כי ראה ה' וכו' ודו"ק.

וַיַּצֵּל אֱלֹקִים אֶת מִקְנֵה אֲבִיכֶם וַיִּתֶּן לִי (לא, ט):

יש לשאול למה אמר כאן אֲבִיכֶם לשון זכר ובכל מקום אמר אֲבִיכֶן לשון נקיבה כראוי? ונראה לרבנו (נ"י) [זצ"ל] לפי מה שנאמר לקמן (פסוק יד): "הַעוֹד לָנוּ חֵלֶק וְנַחֲלָה בְּבֵית אָבִינוּ", ופירש רש"י: "כלום אנו מיחלות לירש מנכסי אבינו כלום בין הזכרים". ולכאורה קשה, הלא דין הוא (יבמות סג ע"ב), כי הבנות אינן יורשות במקום בנים, וא"כ מדוע התרעמו?

אבל יש לפרש על פי מה שאמרו חז"ל כי ללבן לא היו לו בנים מתחילה, והוא לא מצא מי שירעה צאנו כמו שפירשו (במד"ר כ, יט תנחומא שמות טז) עה"פ "הֲשָׁלוֹם לוֹ וַיֹּאמְרוּ שָׁלוֹם וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ בָּאָה עִם הַצֹּאן" (לעיל כט, ו), כי להיות בשלום עם לבן היה צריך לפרוש ממנו מכל וכל, לבל יהיה שום התקשרות עמו, כקדירה זו שעושית שלום בין אש למים ע"י שמפרדת ביניהם לבל יגעו זה בזה כן היה שלומו של לבן, והראיה לזה, ש"רָחֵל בִּתּוֹ בָּאָה עִם הַצֹּאן", אף שאין זה דרך הבנות להיות רועי צאן, כי לא רצה שום איש לבוא עמו בברית לרעות צאנו, וא"כ היה, כי בנותיו עבדו לו עבודת בנים לרעות בצאן אביהם, מגיע להם עכ"פ חלק ונחלה כמו לבנים שהיו לו אח"כ אשר לא עמלו מאומה לעשות הון, וזה שאמר יעקב: "וַיַּצֵּל אֱלֹקִים אֶת מִקְנֵה אֲבִיכֶם וַיִּתֶּן לִי", כי לעומת המקנה אשר נתן לי נחשבתם כזכרים עד שנאמר שהוא "אֲבִיכֶם" ולא "אֲבִיכֶן", כי אתן עמלתן בהן כזכרים ולכן - וַיִּתֶּן לִי ודו"ק.