שביבי אש
לסדר ויחי

וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם (מז, כט):

במדרש (בר"ר"י צו, ה): שלא יפדו בי המצרים שנאמר (שמות יג, יג) "וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה", והמה חמור שנאמר (יחזקאל כג, כ): "בְּשַׂר חֲמוֹרִים בְּשָׂרָם", ואני שה שנאמר (ירמיהו נ, יז): "שֶׂה פְזוּרָה יִשְׂרָאֵל" .

נראה לרבנו (נ"י) [זצ"ל] לפרש, כי הנה מדת החסד הוי אלי' וקוץ בה, יען כי כמו שתטה את האדם להטיב לאחרים ולגמול עמהם חסד, כן תמהו גם לתאוה רעה להיות רץ לזנות ועם מנאפים חלקו כי מקור החסד היא ההתעוררות אשר אין בו כח לעצור בעדו כמובן.

וזהו מה שכתבה תורה בפרשת עריות (ויקרא כ, יז): כי "חֶסֶד הוּא".

והנה אנחנו בני ישראל גומלי חסדים, הננו רחמנים בני רחמנים, אולם בכל זאת גדורים אנחנו מאוד בעריות, ונסים אנו מהם אל קצה האחרון על ידי התורה הנקראת אמת, וזאת היתה מדת יעקב, אשר לבן פ"ד שנה התהלל ויאמר: "כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי" (בראשית מט, ג), והנה המצרים שטופי זימה היו, ורודפים אחר בולמוס של עריות, ולעומת זה גם טובי לב היו, ורב חסד מטה כלפי חסד, עד כי אמרה תורה (דברים כנ, ח) : "לֹא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ", ר"ל לא תתעבנו מכל וכל על אשר זנה יזנה, כי יש בו גם צד הטוב, והיא שעמדה לאבותינו, שהיו גרים בארצו והיו להם אכסני' בשעת הדחק.

והנה יעקב ירא לנפשו באשר בני ישראל ומצרים מדה אחת להם היא מדת החסד, ואולי יטו גם הם מדרך האמת מדת יעקב להיותם כמצרים פרוצים בעריות, ואז ח"ו יפלו ולא יוסיפו קום, הלא רק בעבור כי היו גדורים בערוה נגאלו ממצרים.

וזה שאמר אל יוסף: "וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת", ר"ל עם מדתי עשה חסד עפ"י התורה אשר היא אמת, ו"אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִםסד", ר"ל מדתי מדת האמת אל תאבד במצרים שינאפו איש את אשת רעהו כאשר המה עושים, כי אז ח"ו אבדה תוחלתי, כי מה נשתנו אלו מאלו, כי גם המה חסד עושים טובים ומטבים.

וזה שאמר במדרש: "שלא יפדו בי המצרים", באשר יאמרו כמוני כמוהם, כלם מנאפים "בְּשַׂר חֲמוֹרִים בְּשָׂרָם וְזִרְמַת סוּסִים זִרְמָתָם" (יחזקאל כג, כ) שטופים בזמה. "ואני שה" ואמרו במדרש (ויק"ר ד, ו), כי לכן נמשלו ישראל לשה יען, כמו שה הזה אם יגע אדם באחד מאבריו יזדעזע כולו, כן ישראל אם פגע הדין באחד מהן יתעוררו כלם, הרי זה מדת החסד שהיא קל להתעורר אבל גם פזורה, ר"ל כי במקום אשר צריך להיות עומד מרחוק ולסוג אחור, יש להם כח המעצר שהיא מדת הגבורה והצימצום, ולכן נקראים שה פזורה, אבל אם הם ח"ו שה לבד, אז ופטר חמור תפדה בשה, כי מה נשתנו אלו מאלו, ודו"ק כי הוא כפתור ופרח.

חֶסֶד וֶאֱמֶת (מז, כט):

ברש"י: חסד ואמת חסד שעושין עם המתים הוא חסד של אמת שאינו מצפה לתשלום גמול.

כתב בשפתי חכמים, דמה שנקט רש"י שעושין עם המתים לאו דוקא, אלא כל היכא דאינו מצפה לגמול הוי חסד של אמת, דהא גם אליעזר אמר: "אִם יֶשְׁכֶם עֹשִׂים חֶסֶד וֶאֱמֶת אֶת אֲדֹנִי" (בראשית כד, מט), וביקש שיתנו לו את רבקה בחנם ואל יצפו לשום גמול.

והנה לפי הנראה דעת רש"י ז"ל לומר, כי חסד שכולו חסד ואינו מצפה לגמול הוא חסד אמיתי. אבל קשה, הלא דרשו חז"ל עה"פ "וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ" (קהלת ז, ב) דיקבור יקבריני' דיספיד יספידני', א"כ נותן הוא לב לתשלום גמול, ואין לחלק בין מצפה שהמקבל ישיב לו גמולו או אחרים ישלמו לו, דסוף כל סוף הרי מצפה לגמול ואינו חסד אמיתי. והרי יוסף בא למדה זו, וביקש מאחיו כמו כן להעלות את עצמותיו.

ונראה לרבנו (נ"י) [זצ"ל], כי לולי דברי רש"י נוכל לומר להיפך, כי חסד הוא דבר שכולו חסד שאינו מצפה לתשלום גמול, כי אם יצפה לאיזו גמול אינו חסד, רק אמת יעשה אתו בעבור התשלום. ולכן אמר יעקב, דהאי חסד שתעשה עמדי הוא אינו חסד גמור כי גם אמת הוא, שגם אתה סופך לבקש כמו כן מאחיך, "ודיקבור יקברינהו", והוא תשלום גמול, וזהו "חסד" שהוא עתה חסד אבל גם "ואמת" שישוב גמולו. ואליעזר ג"כ אמר: אם ישכם עושים "חסד" עם אברהם, הוא חסד אשר חפצו היה להתחתן עמהם, אבל גם "ואמת", כי אין לך תשלום גדול מזה להתחתן באברהם אשר ברכו ה' בכל ודו"ק.

בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף (מט, כז):

ברש"י: הוא זאב אשר יטרוף , ניבא על שעתידין להיות חטפנין, כמ"ש (שופטים כא, כא): "וַחֲטַפְתֶּם לָכֶם אִישׁ אִשְׁתּוֹ" בפלגש בגבעה.

וכתב בשפתי חכמים שם, כי לפי זה יטרוף אינו דבוק לזאב, יען כל זאב טורף הוא, אלא יטרוף קאי על בנימין ע"כ, וזהו דעת רש"י שכותב: "הוא זאב אשר יטרוף", ויותר מזה היה לו לומר , כי אם דבוק הוא, היה לו לכתוב זאב "טורף" ולא "יטרוף".

ואמר רבינו (נ"י) [זצ"ל] רמז נפלא במקרא הזה, כי הנה ידענו זאת, אשר במעשה פלגש בגבעה התאספו כל ישראל יחדיו להביא עצה ותושיה מה לעשות לארבעה מאות איש מבנימין, לבל יכרת שבט מישראל, וגמרו אומר כי יחטפו להם נשים במחולות הכרמים מבנות אפרים.

והנה מה שהקדישו לזה את שבט אפרים, היה יען כי הוא עיקרו של יוסף אחי בנימין. אולם יש עוד טעם כמוס בזה והוא, כי יוסף היה לו להוציא י"ב שבטים כמו יעקב, אבל מאשר כי "וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ וַיָּפֹזּוּ זְרֹעֵי יָדָיו" (בראשית מט, כד), מבין עשרה אצבעות ידו אשר שחת ארצה בבית פוטיפר, אבד כל אלה (כדאיתא בסוטה לו ע"ב ובב"ר פז, ז), ואותן נפשות הערטילאות החזיר בנימין לאתר קדישא בלידת עשרה בניו אשר לכולם בשם יקרא על שם יוסף אחיו, כמבואר היטב נכון במדרש ובספרי חן, והיה זה כעין יבום, לקרוא את בן הנולד על שם אחיו המת. ולכן כאשר השיב בנימין את אבדת יוסף, באשר קרא את בניו בשמו, כן עתה כאשר הגיע העת כי ילך שבט בנימין לאבדון, בדין הוא שיטול שכרו מאפרים בן יוסף לחטוף לו נשים משבטו .

וזהו שאמר יעקב ברוח קדשו: "בִּנְיָמִין זְאֵב" - הוא, יען "יִטְרָף" הני עשר נפשות מיד הסט"א מקום עיפתה וצלמות והחזירם למקום קדושה, בהולידו עשרה בנים על שם אחיו, - ומה גם כי "זאב" נוטריקון עשר - אבל "יטרוף" לעתיד במעשה פלגש בגבעה, שמה יבא על שכרו משלם.

ועפ"י הדברים האלה נבין היטב את דברי האור החיים הק' אשר כתב על המקרא (לעיל ל כג-כד) ותאמר רחל אסף אלהים את חרפתי, ותקרא שמו יוסף לאמר יוסף ה' לי בן אחר, וז"ל: "אות אלף יש בה וי"ו ושני יודי"ן, ולקחה יו"ד אחת ממנה ונשאר יו"ד וי"ו, לכן קראתו יוסף ולא אסף. ואותו יו"ד שלקחה מיוסף נתנה לבנימין שנכתב מלא יו"ד".

ועל פי האמור כן דברה רחל: "אָסַף אֱלֹקִים אֶת חֶרְפָּתִי" (בראשית ל, כד), כי יוסף עתיד להעמיד י"ב שבטים כיעקב, אבל שוב ראתה ברוה"ק כי עשרה ילכו לאבדון, לכן לקחה היו"ד ממנה וגנזה לבנימין, וזהו: "וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יוֹסֵף לֵאמֹר יֹסֵף יְהוָה לִי בֵּן אַחֵר" (בראשית ל, כד), אשר יחזיר את העשר אשר נאבדו ודו"ק.