שביבי אש
לסדר ויקרא

וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וכו' אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה' מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם (א, א-ב):

במדרש (ויק"ר ב, א) אדם כי יקריב וכו', זה שאמר הכתוב (ירמיה לא, יט) "הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם", ביוקר הן עומדין לי, בנוהג שבעולם אלף נכנסין למקרא יוצאין מהן מאה. מאה למשנה יוצאין מהן עשר, עשר לתלמוד יוצא מהן אחד, הה"ד (קהלת ז, כח): "אָדָם אֶחָד מֵאֶלֶף מָצָאתִי".

ונראה לרבנו (נ"י) [זצ"ל], כי המדרש הולך ומפרש את המקרא כמין חומר. כי הנה יש לשאול, מדוע העמיד תיבת "מִכֶּם" אחר "כִּי יַקְרִיב", הלא היה לו לומר: "אָדָם מִכֶּם כִּי יַקְרִיב?" ועוד מה זה אשר אמר ראשונה: "קָרְבָּן לַה'" ואחרי כן קראו: "קָרְבַּנְכֶם"?

לכן מפרש המדרש, כי רצתה התורה להורות לנו פה בראש ספר תורת כהנים, אשר הוא כמעט כולו מדבר מן הקרבנות, כי אין חפץ ה' בעולות וזבחים, ומה ה' שואל מאתנו לאהבה אותו ולהגות בתורתו, והיא היא סגולת מלך עולם, וכל שכיות חמדתו יקרה היא מבקר וצאן וכל פרי הבטן לא ישוו בה. ובתלמוד אמרו: "אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה" (ברכות ח ע"א), ונבחר לה' עשות משפט וצדקה מכל אילי נביות וצאן קדר אשר יקריבו לפניו, ואדם כי ימות באוהל התורה ויקריב את נפשו לה' לאהבה אותו ולדבקה בו, הן בתורת ה' חפצו "וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה" (תהלים א, ב), הוא הקדוש אשר הקריב אליו ה', וזה כל האדם. ומשפט הכהנים זובחי הזבח מגישי מנחה לא נתן ה' לנו, רק בעבור כי אבותינו מאסו בלימוד וחפצים במעשה לעבדו בתקרובת עולה וכליל, וזהו שאמר: "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם", באשר תקריבו אדם מכם אל ה', "ובמה יקרב האדם בנפשו אם לא כי ילמוד לעשות", זהו - "קָרְבָּן לַה'", אבל "מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן", מאלה "תַּקְרִיבוּ" רק "אֶת קָרְבַּנְכֶם", אבל לא קרבן ה'.

וע"ז אומר: זה שאמר הכתוב: "הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם", כי יקר בעיני ה' התלמיד חכם אשר יכונה בשם אפרים, כי מועטין המה מאוד, באשר אלף נכנסין למקרא ומכל אלה אחד יוצא לתלמוד.

ויש עוד לרמז בזה, כי תיבת מכם מספרו מאה. והנה בסיני שמעו ישראל את המקרא, הוא תורה שבכתב, אשר נתנה להם שם, ובאוהל מועד נשנה להם תורה שבעל פה, משנה ותלמוד, אשר המה פירוש התורה וטעמיה. וא"כ מאלף אשר שמעו בהר סיני מקרא, נכנסו לאוהל מועד רק מאה, ומהם יצא אך אחד לתלמוד. וזה שאמר: "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם", מן "מִכֶּם" - מן המאה, לא קרב רק אחד קרבן לה', הוא הבן יקיר אשר יצא ממאה אשר נכנסו למשנה וד"ל.

וְהִקְרִיב מִן הַתֹּרִים אוֹ מִן בְּנֵי הַיּוֹנָה (א, יד):

רש"י: פרט לתחילת הציהוב שבזה ושבזה שהוא פסול שגדול הוא אצל בני יונה וקמן אצל תורים.

מדברי רש"י אלו נראה, כי תורים ובני יונה שני מינים המה. ובאמת כן הוא, וכן מוכח בתלמוד (חולין כב ע"ב).

ומאוד התפלא רבנו (נ"י) [זצ"ל] על דברי רש"י שם (ד"ה אלא אי אמרת), אשר מדבריו שם נראה, כי תורים ובני יונה מין אחד הם עיי"ש כי לית נגר ובר נגר דיפרקיניה וצע"ג.

נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וּמָעֲלָה מַעַל בַּה' וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ וכו' עַל אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאָדָם לַחֲטֹא בָהֵנָּה (ה, כא-כב):

ברש"י: אמר רבי עקיבא, מה תלמוד לומר ומעלה מעל בה' וכו', אבל המפקיד אצל תבירו ואינו רוצה שתדע בו נשמה אלא שלישי שביניהם, לפיכך כשהוא מכחש מכחש שלישי שביניהם.

ורבנו (נ"י) [זצ"ל] אמר, כי דבר גדול הורה לנו בזה. כי הנה המשכילים הפונים קדמה, יפרקו עול התורה מעל צואריהם באמרם כי זה כל האדם להתהלך, ובמשפט את רעהו, ולעשות צדקה וחסד, והוא הדבר אשר צוה ה' לבני אדם. אבל החוקים והמצות אשר בהם יחטא איש רק לאלהיו ולרעהו לא יחטא בהנה, את אלה לא יחשוב ה' לעון לנו אם נעבור עליהם ומה איכפת ליה להקב"ה לשוחט מן הצואר או מן העורף? הן אם ירשיע בהם, מה יעשה לו ואם יצדק מה יתן לו? אולם טפש כחלב לבם וטחו מראות עיניהם, ולו חכמו ישכילו יבינו זאת, כי אלה דברי הברית אשר כרת ה' בינו ובין בני ישראל את אשר יאכלו ואת אשר לא יאכלו, עריות, שבת, מועדי ה' ודומיהן, המה יוליכו את האדם בטח דרכו, ואורחותיו יישירו להיותו אוהב צדקה ומשפט, והן הנה יולידו בנפשו תכונות רמות ונכבדות וישביתו מאנוש קנאה ותאוה לחרף מאף ולעזוב חימה, כאשר האריך בזה רבנו (נ"י) [זצ"ל] במ"א לבאר דברי הלל הנשיא אשר אמר לגר אחד (שבת לא ע"א): "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקריו יט, יח) זה כלל גדול בתורה ואידך פירושא זיל גמור, כי אם לא ילמוד לקיים את כל המצות בין אדם למקום אחת מהם לא נעדרה, לא יעלה ולא יבא אל המעלה לאהוב את האדם כנפשו.

וזהו אשר רמזה לנו התורה ואמריה תאמר: "נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וּמָעֲלָה מַעַל בַּה'" - לחטא באלהים, אז תדע, כי גם בעמיתו יכחש, בפקדון או בתשומת יד, או "אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאָדָם לַחֲטֹא בָהֵנָּה" ודפח"ח.