שביבי אש
לסדר וזאת ברכה

וַיֹּאמַר יְהוָה מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וכו' (לג, ב):

בספרי (דברים פיסקא שמג): כשנגלה המקום ליחן תורה לישראל נגלה על כל האומות תחלה, הלך אצל עשו, א"ל מה כתיב בה, א"ל (סמופ כ, יג) לא תרצח, אמרו לפניו כל עצמו של אותו אביהם רוצח הוא וכו', הלך אצל עמון ומואב וכו', א"ל מה כתיב בה א"ל לא תנאף, א"ל כל עצמה של ערוה שלהם הוא וכו', הלך אצל ישמעאל, א"ל מה כתיב בה, א"ל לא תגנוב, א"ל כל עצמה של אביהם למטים היה וכו'.

והוא פלא הלא אלה השלשה אזהרות המה מן ז' מצות בני נח אשר נצטוו המה עליהם מכבר, ואיך הזכיר להם את אלה? ומה גם כי לא אבו לקבלם ממנו והשיבו ריקם פניו, הלא מצווים ועומדים הם עליהם מיום ברא אלהים אדם על הארץ?

ונראה לרבנו (נ"י) [זצ"ל] לומר, כי הנה זאת התורה אשר נתן אלקים לנו חמד ואמת נפגשו בה, משפמיה המה צדקו יחדיו, וכל דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם (משלי ג, יז), ולא תיסר במשפם קשה את השלשה המשחיתים האלה: גונב מרעהו, נואף אשה, ורוצח נפש, אשר המה משביתי שלום ומחריבי ארץ, רק התהלך עמהם בחמלה וברחמים גדולים כי הגונב מרעהו ונמצא הגניבה בידו, כופר ימצא על חטאתו אם שנים ישלם לרעהו, ומכה נפש אדם ונואף אשת עמיתו, אם אמנם חטא משפט מות להם, בכל זאת "לֹא יוּמַת, עַל-פִּי עֵד אֶחָד" (דברים יז, ו), כי אם "עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים אוֹ שְׁלֹשָׁה עֵדִים" אשר ינסו אותם בשבע דרישות וחקירות והחוטאים האלה בנפשותם, לא יעשה להם דבר אם לא הזהירו אותם טרם עשו מעשיהם, ונידונים בבי"ד של עשרים ושלשה עד שרבי עקיבא ורבי טרפון אמרו (מכות ז ע"'א): "אלו היינו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם".

והנה משפטים צדיקים ונאורים כאלה, נתונים המה רק לעם חכם ונבון אשר חכמתו תאיר פניו, ויתר שאת לו בחכמה וכשרון, תכונות רמות ונשגבות. אולם עם בזוי ושסוי כמו הגוים אשר היו בדורות קֶדֶם, כולם מנאפים ושופכי דם אדם גזלנים וחמסנים, הלא אלה ילכו במשפטי חופש כאלה צלמות ולא סדרים, כי לא יגורו מחרב המשפט, וכן תמלא הארץ המס גנבים ומנאפים. ובאמת בן נח נשפט בדיין אחד ועד אחד ובלא התראה, ואחת דתו למות אם יעבור על אחת משבע מצות, יען רק אז יהיה ביכולת לעצור בעדם אם ירדפו אותם בחמת קרי וברוח בער, ולכן לא רצו קציני עם ועם ושריהם, אשר על ידיהם, חָפֵץ ה' לתת תורתו – לקבלה, יען תוכה רצופים גם שבע מצות אשר ניתנו להם, ועובר עליהם לא במהרה יענש לפי משפמי התורה וחקותיה, ואיך יוכלו לנהל בה את העם אשר כבד עליהם פשעם.

וזהו שאמרו והשיבו ראשי עם ועם הפקודים עליהם: "כל עצמו של אביהם רוצח הוא; וכל עצמה של ערוה שלהם הוא; לסטים הוא", כי העם פרוע הוא מאוד אנשי דמים ומרמה, ואיך יוכלו לנחותם במשפטים "פרים ונאורים כאלה, והבן.

שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּׂשכָר בְּאֹהָלֶיךָ עַמִּים הַר יִקְרָאוּ שָׁם יִזְבְּחוּ זִבְחֵי צֶדֶק כִּי שֶׁפַע יַמִּים יִינָקוּ וּשְׂפֻנֵי טְמוּנֵי חוֹל (לג, יח-יט):

ואמר רבנו (נ"י) [זצ"ל] כי הנה אמרו (בר"ר עב, ה), כי זבולון ויששכר באו בברית יחד כאהד אחד חברים : "זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן" (בראשית מט, יג), לסחור מסחרו בכל עיר רוכלת עמים, ויששכר ישב באהלו ובתורת ה' יהגה יומם ולילה, וארוחתו ארוחת תמיד ניתנה לו מעם זבולון אחיו. ואם אמנם שבמי יה כולם הפיקו לרעב נפשם ויעשו צדקה וחמד בעלותם לראות את פני ה', שמה הביאו עולותיהם וזבחיהם המעשר והתרומה, לרוות בם את נפש הכהנים ואביוני אדם ויעניקו אותם מטובם, בכל זאת לא עשו ככה רק בהיותם במקהלות עם בהקבץ כל ישראל יחדיו לעין כל רואה, לא באלה חלק זבולון, כי הוא נתן מלחמו לדל וישביעהו מדשן שולחנו גם בהיותו בביתו ואין רואה.

לכן גם ה' לא מנע את הטוב מבעליו ויתן לו שכרו מדה כנגד מדה, ואם הוא שלה ידו לאביון בהחבא ופני עניים לא השיב ריקם ממתן במתר, כן עשה לו גם ה', גנזי מטמונים שפע ימים אשר נחלתו שפרה אליהם, היו ג"כ כמכוסים ומסוגרים מעין רואה וידי זרים לא שלטו בהנה, כי כל לוקחים בלתי רשותו לא הצליח בהן, כאשר אמרו (מגילה ו ע"א): "אמר זבולון לפני הקב"ה מי מודיענו על חלזון וטמוני חול לתת לו דמים, אמר לו כל הנוטל ממך בלא דמים אינו רואה מימן ברכה בפרקמטיא שלו", ולכן לא היה צריך זבולון לעמוד עליהם לשמרם.

וזה שאמר: "שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ", כי יוכל להרחיק נדוד באניות סוחר בשמחה וטוב לב ואל יפחד פן ישלחו זרים בעולתה ידיהם לקחת את אשר לו, כי תבא מאירה במשלח ידיהם. ואם כן, כל חפציו המה כסגורים ומסוגרים בסתר, יען – "וְיִשָּׂשכָר בְּאֹהָלֶיךָ", כי בסתר אהלו החזיק ביד יששכר והשביעו מטובו. ומפרש – "עַמִּים", המה שבמי ישראל, כפי רש"י: "הַר יִקְרָאוּ", אם יעלו להשחחות לה' בהר הקודש בירושלים – "שָׁם יִזְבְּחוּ זִבְחֵי צֶדֶק", ויתנו מתנות לאביונים, "כִּי שֶׁפַע יַמִּים יִינָקוּ", סובב על זבולון ויששכר כפירש"י, כי שנים אלו באו במסורת הברית, זבולן ערך שולחן ליששכר ויאכילהו וישקהו, ויששכר למדו תורה ותושיה, לכן אלה "שֶׁפַע יַמִּים יִינָקוּ, וּשְׂפֻנֵי טְמוּנֵי חוֹל" והבן.

שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּׂשכָר בְּאֹהָלֶיךָ (לג, יח):

פירש רבנו (נ"י) [זצ"ל] על פי דברי קהלת (יא, ט): "שְׂמַח בָּחוּר בְּיַלְדוּתֶיךָ וכו' וְדָע כִּי עַל כָּל אֵלֶּה יְבִיאֲךָ הָאֱלֹקִים בַּמִּשְׁפָּט", כי בעת שמחה וגיל, תמיד יתן אל לבו, כי בא יבא העת אשר יביאהו אלהים במשפט על כל אשר יעשה, ובכן יחשוך מחטוא לה' גם בעת הוללות ושמחה, וכאשר אמרו בתלמוד כעין זה (ברכוח ה ע"א): לעולם ירגיז אדם יצר הטוב על יצה"ר וכו', לא נצחו יזכיר לו יום המיתה, וכה יחלץ מצרה ולא יחטא.

אולם החכמים לומדי תורה, לא באלה יצאו להחם ולהציל מיד היצה"ר נפשם, כי אם יוסיפו אומץ בתורת ה', ובזה יכריעו לארץ את יצרם הרע כאשר אמרו (קידושין ל ע"ב): "אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש, אם אבן הוא נימוח וכו'", והתורה תגן עליהם ותצילם מן החטא, אף אם לא יזכירו להם את יום המות.

ובזה פירש רבינו (נ"י) [זצ"ל] את דברי הכתוב (קהלת ז, יב) "בְּצֵל הַחָכְמָה בְּצֵל הַכָּסֶף וְיִתְרוֹן דַּעַת הַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ", ר"ל כי על ידי הכסף גם כן יוכל האדם להשלים נפשו לה' בעשותו חמד וצדקה כידוע, אבל יתרון יש לחכמה כי תחיה את בעליה ביום בא עליו כנהר צר הצורר הוא היצה"ר, יגדע קרנו עת יהגה בתורה וימס כדונג מפני האש, ואל יצטרך להזכיר לו את יום המות המר, וזה שאמר "שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ" כי בעת שמחה וחדוה יזכור את יום יציאתו מן העולם באשר לא יחטא, אבל "יִשָּׂשכָר" הוא התלמיד חכם "בְּאֹהָלֶיךָ", הוא יכניע את יצרו הרע באהלו אוהל התורה, ולא בהזכרת יום מר, ודו"ק.

וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים (לד, י):

ברש"י שיהיה לבו גם בו ומדבר אליו בכל עת שרוצה וכו' ועיין ברמב"ן שהקשה כי לפי זה היה לו לומר אשר "יָדַע" את ה' פנים ולא אשר "יְדָעוֹ"? לכן פירש כי הוא מלשון ואדעך בשם עיי"ש.

ולרבנו (נ"י) [זצ"ל] נראה, כי דברי רש"י נכונים המה. על פי דברי הר"ן (דרשות הר"ן דרוש ד) אשר יאמר, כי גדולת משה ונביאתו הנשגבה לא היתה על ידי הכנתו, כי אין ביכולת איש קרוץ מחומר להכין את נפשו ככה ולעלות עד ה' לראות באספקלריא המאירה, רק ה' ממרום השפיע עליו רוח נבואה גדולה כזו, והופיע עליו נהרה, יען דרוש היה לנביא אשר על ידו תנתן התורה לעם ישראל להיות גדול מאוד, ויחמר רק מעט מאלהים.

ולכנן אמר: "וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה", כי עוד כל ימי עולם לא יהיה כמוהו איש אשר יגיע למעלה זו. ולפי זה יפה אמר: "אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים", כי ידיעת משה לא היתה מפאת הכנתו, רק מיד ה' היתה זאת לו, והוא עשאו להיות יודע, וזהו "יְדָעוֹ", והוא נתינת טעם על: "וְלֹא קָם עוֹד" והבן,