שביבי אש - חגים וזמנים
חגיגת יום העצמאות

במדינה ובגולה
מאת
הרב עקיבא גלזנר ז״ל

מיום הקמת מדינת ישראל עומד ״ישראל״ במרכז מחשבה הישראלית, הן במדינה עצמה והן בגולה, ובמדה יותר מרובה מאז שגברה המתיחות בגבול המדינה וסכנת מלחמה מרחפת עליה. בימים שעברו — בימי יום הזכרון ויום העצמאות עברו געגועי וכיסופי על כל גדות לבבי ולעומת זה אחזה בי המיית נפש וסערת רוח על מה שלא ניתן לי האפשרות להשתתף ביום ״ה׳ אייר״ בתפלה צבורית חגיגית בבית הכנסת כדי לומר הלל שבח והודי׳ בהתרגשות והתלהבות כאשר לה נכספה נפשי זה כמה שנים. אי לזאת נתעוררתי לאחוז בסנסני עטי ולהתייצב לפני הציבור הכללי בגילוי דעת ממני הפעוט והשקפה דתית הלכתית. ואם אולי אוכח מצד דעת הקהל שטעיתי במהלך־ רוחי ושקול דעתי, אודה ולא אבוש לומר בפומבי: דברים שאמרתי טעות הן בידי. — וזה החלי בעזרת צורי וגואלי.

שאילה זו של חגיגת יום העצמאות ונצחון במלחמת השחרור מעסיקה זה את שדרות רחבות של יהדות הדתית בישראל ובגולה, בעיה זו עומדת על סדר היום מאז נתקבל בכנסת חוק יום העצמאות. במיוחד דנו וטיפלו בבעיה זו חוגי הרבנים ולומדי התורה. השאילה המצומצמת היא: האם יש חיוב לחוג יום העצמאות במסגרת של אמירת הלל והודיה ותפלות צבוריות פומביות וכדומה כפי החלטת הרבנות הראשית של מדינת ישראל ל במשך השנים נשמעו חילוקי דעות והשקפות שונות ומשונות זה בכה וזה בכה, על פי רוב בהתאם לאופין ורוחן של המפלגות השונות במחנה החרדים, יש מסכימים ויש מתנגדים ולא יכלו לבוא לידי הסכמה והחלטה מאוחדת למרות השתדלות והתאמצות הרבנות הראשות לחסל את ״מחלוקת זו לשם שמים״ ולקבוע דין ברור שיהי׳ לו תוקף ועוז בישראל ובגולה כאחד ולא הדבר תלוי ביד כל רב מקומי ומנהיגי הקהלות שעי״ז מתרבים חלוקי המנהגים בישראל ובמדינות השונות שבגולה.

בכל שנה ושנה כשקרב יום ״ה׳ אייר״ מתפרצים ונשמעים ביטויים קשים ודעות שונות להימין ולהשמאיל, הן או לאו, בקשר עם הבעיה של חגיגה דתית ביום החג! האין זה מצב מחפיר ומביש, מכאיב ומעציב כי בדבר כזה — לעומת הבעיות הגדולות לא יהי׳ אפשר להגיע בשדרות החרדים לידי החלטה והסכמה הדדית? אפיני על המצב הקשה והמוגב השורר במחנה החרדים, ראוי׳ לענות בו ודורש תשומת לב מיוחדת.

במיוחד בשנה זו שמצב בטחון גבולות ישראל הוא קשה כל כך, כי מיום הכרזת מדינת ישראל לא התרחפה סכנה עצומה ואיומה כמוה על שמי עם ישראל במדינה ובגולה כמו השתא, במצב רציני זה יש לאחדות העמדות בבעיה זו ערך מוסרי חשוב וגדול הן כלפי פנים והן כלפי חוץ, ותחת זה אנו עדים לפירוד וחילוקי דעות, והכל תחת מסוה של ״מחלוקת לשם שמים״.

והנה במס׳ ברכות ו׳ ע״א אמר רב נחמן בר יצחק הני תפילין דמרי עלמא מה כתיב בהו, א״ל ״ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ״ וכו׳, ואני שואל ומתמי׳, איה אותה האחדות אשר בה מתפאר ומתגאה קוב״ה בתפילין דילי' ? או אולי קוב״ה כביכול מצניע תפיליו לרגלי פירוד הנורא, למראה חומת הברזל המפסקת בין הדבקים במחנה החרדים? כאלו שמענו מאחורי הפרגוד מפי הגבורה אותה הקריאה שנאמרה מהקב״ה ע״י משה לישראל אחרי מעשה העגל: ״ועתה הורד עדיך מעליך ואדעה מה אעשה לך״ — איך אנו אומרים בתפלת מנחה בשבת ״אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ״ האין בזה הטחת דברים כלפי מעלה, התורה וכלפי קדשי האומה הישראלית? ביטוי הפתגמי של הזוה״ק: ״קוב״ה ישראל ואורייתא חד״ אבד את זהרו. מחנה החרדים קרועה ושסועה לרסיסים, הפירוד הרוחני, ריבוי המפלגות וסלע המחלוקת, שינוי הדעות, קטטות ומריבות עושות שמות בשדרות מחננו, ואיך נעמוד ביום קרב כששונאינו ומנדינו עומדים הכן לכלותינו, איך נצדיק בבא יום תוכחה חלילה את ״אורייתא וישראל חד״ (אחדות ישראל ואחדות התורה) שבו אנו מתגאים, איה אותה ״החטיבה אחת״ שקרא לנו הקב״ה (ברכות ו׳ ע״א), איך ירדנו פלאים.

אני שואל, מי המה האנשים המפריעים אחדות החרדים, מי המה המלבים את שלהבת אש המחלוקת והפירוד, אנשים שאינם יכולים להתנשא מעל למסגרת המפלגתית, אנשים אינם ברשות עצמן! אש זרה זו הולכת ובוערת, מכלה את כרם ד׳ צבאות וגורמת ח״ו אבדון וכליון, הריסת השתות ועמודי הבנין הנהדר של תחיית האומה ובנין האומה.

חצי אינם מכוונים נגד אישים פרטיים, נגד שום מפלגה, אבל אש קדחה באפי, ולבי חלל בקרבי על הקרע, על שסע הגדול והנורא הפוער בקרבנו — קרב מחנה החרדים, אשר עי״ז אנחנו אין אונים בלי כח ועצמה, חוסר היכולת להשפיע במדה הדרושה על כוון התפתחותה הרוחני והמוסרי של אומתנו הקדושה, באותה המדה הרצויה שהולמת את יהדות החרדית בארץ ובגולה כאחד תחת לצעוד בראש כתופשי התורה הכתובה והמסורה, כדורשי המוסר המסורתי כאיש אחד ובלב אחד — נפשינו כהדין גרמייזא! כאיש חגר או קטע רגל המטפס ועולה ומתדבק בעגלה טעונה — בלי צעדים בטוחים! האין זה מצב נלאינו נשוא? על שכמי כולנו מוטלת האחריות ע״ד מצב קשה וחמור זה, וברצוננו, ורק ברצוננו ויכלתנו, באחדותנו תלוי הדבר להטות את כף המאזנים של מהלך והתפתחות הענינים לטובתנו, לאישור האומה ולתפארת כל בית ישראל סבא.

ועתה אלכה לי אל שדה ההלכה והפוסקים, אלקטנה בשבלים מהמקורות שבתלמוד והפוסקים ואנסה לברר את הדין וההלכה, ומד׳ אשאלה שלא אכשל, שלא אטה חלילה מדרך הכבושה שסקלו וסללו לנו אבותנו ורבותנו הקדושים מדור דור, וזה החלי בעזרת צורי וגואלי.

המקור הראשון של החיוב לעשות זכר לנס שאירע לנו, להודות ולהלל על הפורקן ועל הגבורות נמצא בתורה מפורש. הנס הראשון שהתרחש לישראל מאז היינו לגוי ועלינו כעם על במת ההיסטוריה הוא: יציאת מצרים — וקריעת ים סוף — דשייכי אהדדי והתרחשו בתכיפה זה אחר זה. לזכר עולם הוקבע נס יציאת מצרים בתורה פ׳ בא בפרשת קדש למ״ע: זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים, והרמב״ם בסה״מ שלו מנאו בין התרי״ג מצוות. וז״ל בפ״ז מה׳ חו״מ ה״א: מ״ע מה״ת לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל ט״ו בניסן שנאמר זכור וכו׳ כמו שנאמר זכור את יום השבת, ומנין שבליל ט״ו ת״ל והגדת וכו׳, ובחידושי הארכתי בביאור לשון הרמב״ם ואכ״מ להאריך בזה. מפורש יוצא כי מצות זכירת הנסים שנעשו בליל ט״ו בניסן הוא מצוה מה״ת מכלל תרי״ג המצוות — ואעורר כי מה שאמרו במשנה ברכות פ״א דמזכירין יצי״מ בלילות אשר עפי״ז הוקבע להלכה לומר בק״ש של שחרית וערבית פ׳ ציצית כמבואר ברמב״ם פ״א מה׳ ק״ש ה״ג עיי״ש, מצוה זו הוא רק מדרבנן דאסמכוה אקרא דלמען תזכור את יום צאתך מא״מ כל ימי חייך, ופשיטא דסגנון הלשון של ״למען תזכור״ אינו סובל בשום אופן להכניס בו מצוה חיובית מה״ת ודו״ק היטב. — ועל זכר נס קרי״ס קבעה התורה את יום השביעי של פסח ליו״ט ואעתיק לך מה שכתב הספורנו בפירושו עה״ת בפ׳ ראה, וז״ל: וביום השביעי עצרת, נעצרו ישראל לעבודת הא־ל יתברך ושרו לו שירה בשביעי של חג המצות, לפיכך נקדש אותו היום ולא תעשה מלאכה, כי לולא זה לא הי׳ השביעי קדוש כלל כמו שהוא הענין בחג הסוכות שאין השביעי שלו מקרא קודש עכ״ל הזהב, הרי שלך לפניך שהתורה קבלה זכר לנס של קריעת ים סוף ע״י קבילת חג מיוחד.

ולכאורה יש להקשות למה לא אמרו ישראל שירה רק על נס קרי״ס ולא על נס הראשון היותר גדול על יציאת מצרים שנצטווינו מה״ת להזכירו בליל ט״ו מה״ת ובכל יום ולילה מדרבנן, ומאד נפלאתי על המפרשים שכתבו דלראב״י דס״ל בפסחים ק״כ דמצה בזה״ז דרבנן ה״ה דמצות הגדה רק מצוה דרבנן דהא כתיב והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך, וכיון דלראב״י ליכא מצה מה״ת ממילא דה״ה דליכא מצות הגדה, וזה פלא דהיכי נאמר דלראב״י ליכא מצות זכירה בליל ט״ו הלא מקרא מלא דיבר הכתוב זכור את היום אשר יצאתם ממצרים ומצות זכירה לא תלאה הכתוב במצות מצה, אם לא שנאמר דודאי גם ראב״י מודה דיש מצות זכירת יצי״מ גם בזה״ז אבל מצות הגדה היא כוללת יותר ממצות זכירה סתם דהיינו עסק וסיפור רחב על כל הנסים שנעשו ביצי״מ דהיינו זכירת עשר מכות וכדומה ודו״ק. אבל במקומה עומדת הקושי׳ למה לא אמרו שירה במצרים בלילה ההוא של יציאתם משיעבוד לגאולה ומאפילה לאור גדול, אבל אין זה קושי׳ כלל, כי ודאי שהתורה קבעה ליל זה של ט״ו בניסן לחג עולם וכדכתיב בפ׳ בא: והי׳ היום הזה לכם לזכרון וחגותם אותו חג לד׳ לדרתיכם חקת עולם תחגוהו, אבל ישראל מעצמם לא אמרו בשעת מעשה דהא מיד אחר חצות לילה גורשו ממצרים (עיין ברכות ט׳ ע״א) ולא יכלו להתמהמה וגם צדה לא עשו להם, ומכש״כ שלא הספיקו לומר שירה, והפרשה מסיימת: ליל שימורים הוא לד׳, וכתב הרמב״ן וז״ל: כלומר מקודש לשמו שמורים לכל בנ״י לדרתם שישמרו אותו לעבוד בו לפניו באכילת הפסח וזכירת הנסים ולתת הלל והודיה לשמו עכ״ל הטהור.

היוצא מכל הנ״ל כי לקבוע לזכר עולם את היום שבו נעשה הנס, וכן עשו אנשי כה״ג: א. קבעו לומר הלל בליל פסח, כדכתיב בישעיהו ל׳ כ״ט השיר יהי׳ לכם כליל התקדש חג ושמחת לבב כהולך בחליל לבוא בהר ד׳ אל צור ישראל, אשר בעיקרו מוסב על מפלת סנחריב שהיתה בליל פסח, ועיין גמר׳ עירובין י׳ ע״ב, וכן איקבע לומר הלל בשעת הקרבת קרבן פסח ואכילתו כמבואר בפסחים פ״ה משנה ה׳ ובפ״ט מ״ג ובגמר׳ פסחים צ״ה ע״ב, ובגמר׳ שם קי״ז: ת״ר הלל זה מי אמרו, משה וישראל בשעה שעמדו על הים, ר״י אומר יהושע וישראל אמרו בשעה שעמדו עליהם מלכי כנען, ר״א המודעי אומר דבורה וברק אמרוהו בשעה שעמד עליהם סיסרא, ראב״ע אומר חזקי׳ וסייעתו אמרוהו בשעה שעמד עליהם סנחריב, רע״ק אומר חמו״ע אמרוהו בשעה שעמד עליהם נבוכדנצר הרשע, ריוה״ג אומר מרדכי ואסתר אמרוהו בשעה שעמד עליהם המן הרשע, וחכ״א נביאים שביניהם תקנו להם לישראל שיהי׳ אומרים אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה וצרה שלא תבוא עליהם לישראל וכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן עכ״ל הברייתא, — והנה בחנוכה קבעו ח׳ ימים להלל והודיה, וידוע קושי׳ הב״י למה קבעו ח׳ ימים הלא ליום ראשון הי׳ פך שמן ולא נעשה בו נס אלא ביום השני נעשה הנס, ותירוצו של הב״י ידוע, אולם הפ״ח ריש ה׳ חנוכה גליא לדרעיה ונפל נהורא, עפ״י מה שמבואר ברמב״ם ריש ה׳ חנוכה דהנצחון על היונים הי׳ בכ״ה בכסלו ובליל שלאחר יום כ״ה הדליקו את המנורה, ולכאו׳ הי׳ לנו להדליק נר הראשון בליל כ״ו שאם התחיל הנס כמו שהי׳ במקדש, אבל קושי׳ חדא מתורצת בירך חברתה, דודאי בליל כ״ה אנו מדליקין לא על נס המנורה אלא על נס הנצחון שהי׳ ביום כ״ה כמש״כ הרמב״ם ובשאר לילות של שבעת ימים אנו מדליקין על נס המנורה, וזה אמת לאמתה של תורה, —

וזה רבות בשנים הקשיתי על שתקנו אנשי כנה״ג ד׳ כוסות בליל פסח כנגד ד׳ לשונות של גאולה — ובירושלמי איתא ר׳ לוי אומר כנגד ד׳ גליות — ואמרו בברייתא פסחים קי״ח, כפי גירסת הרשב״ם — וכך איקבע והלכתא — ת״ר רביעי גומר עליו את ההלל ואומר עליו הלל הגדול דברי ר׳ טרפון, אבל בפירוש רבנו חננאל גורס על חמישי גומר עליו את ההלל, וכן גורם הרא״ש ז״ל, והקשה על גירסא זו, בש״ע הוקבע ההלכה כגירסת הרשב״ם ד׳ כוסות וכך אנו נוהגין בא״י ובגולה, ורק ממנהג ישראל קדושים למזוג עוד כוס חמישי וקורין אותו כוס של אליהו הנביא, ומסתמא מקור המנהג נשען על הקרא בפ׳ וארא דתיכף אחרי ד׳ לשונות של גאולה והוצאתי והצלתי ולקחתי וגאלתי סיים הקרא לשון חמישי של גאולה דהיינו והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשבעתי לתת אותה לכם מורשה אני ד׳, וא״כ צריך כוס חמישי ואומרים עליו דייקא את ההלל הגדול על ביאת הארץ בהעברת הירדן שנכרתו מימיה וקיום שבועת הקב״ה לאאע״ה ע״י יהושע, אשר מזה יש ראי׳ ברורה לגירסת הר״ח והרא״ש ז״ל, — ומבואר ביהושע ד׳ ו׳ ז׳ ובגמר׳ קדושין ל״ח כי עפ״י ציווי השם עברו את הירדן בעשור לחודש ניסן מכוון עם יום העשור בו לקחו את השה במצרים, ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח — עיין תוס׳ קדושין ל״ז ע״ב פלוגתת הא״ע עם הר״ת — והגיעו לעיבורה של עיר הראשונה שכבשו יריחו וכתיב ביהושע ה׳ פסו׳ ט׳: ויאמר ד׳ אל יהושע היום גלותי חרפת מצרים מאליכם ויקראו שם המקום ההוא גלגל עד היום הזה, היא היתה התחנה הראשונה אחר העברת הירדן ומסע כיבוש הארץ, ואני שואל ותמה איך על מאורע היותר חשוב בהמשך גאולה הראשונה שעליו אמר הקב״ה ״היום גלותי חרפת מצרים מעליכם״ — ביטוי שאין אנו פוגשים בו לא בקשר עם יציאת מצרים וגם לא בקשר עם קרי״ס וטביעת פרעה וחילו בים סוף ודייקא על יום המזהיר הזה לא נקבע שום חג לזכרון מיוחד, דבר זר ומוזר שלא ניתן לשמוע, — ורוב המפרשים כתבו שהכוונה של ״היום גלותי חרפת מצרים״ קאי על שלא היו נימולים כמו המצריים, ולפי קט שכלי הוא דוחק, דלמה מצויין מה שלא הי׳ נימולים בביטוי חרפת מצרים הלא גם שאר אומות לא הי׳ נימולים, וישראל לא מלו במדבר ארבעים שנה מפני שלא נשב להם רוח צפונית כמבואר בגמר׳ יבמות ע״ב, אבל נראים אמתיים דברי הרלב״ג שכתב וז״ל: ואפשר שנאמר עוד שהרצון בזה, שכבר הסיר מהם חרפת מצרים שהי׳ אומרים כי ברעה הוציאם להרוג אותם בהרים ולכלותם מעל פני האדמה לא להנחילם הארץ, והנה בהיותם מתאחרים במדבר מ׳ שנה היתה להם זאת החרפה, ואולם עתה ״עד אותם שכבר יירשו את הארץ אחרי שכבר קיימו את המצוה ותסור מעליהם זאת החרפה עכ״ל, וזה הפירוש היותר נכון והמחוור ומתיישב אל הדעת, ולכן אני אומר כי גירסת הר״ח והרא״ש היא האמתית שמוזגין כוס חמישי על ביאת הארץ וכיבושה שהי׳ מכוון ביומא דפסחא, יראה זה כי ביהושע ד׳ בקשר עם הציווי להעמיד י״ב אבני זכרון על הנס של כריתת הירדן כתוב אומר: למען תהי׳ זאת אות בקרבכם כי ישאלון ״בניכם מחר מה האבנים האלה לכם״ — כשאלת הבנים בפסח מה העבודה הזאת לכם — ״ואמרתם להם אשר נכרתו מימי הירדן מפני ארון ברית ד׳ בעברו בירדן נכרתו מי הירדן והי׳ האבנים האלה לזכרון לבני ישראל עד עולם״ — וקשה דאיך יוכלו אבנים אשר מחוק הטבע שבמשך זמן מוקדם או מאוחר יתפוררו ותלכנה לכליון ולאבדון, איך אמר יהושע על אבנים את הביטוי של ״לזכרון עד עולם״ וע״כ לומר שהכוונה שיש חיוב לעשות שום זכר בפה ושיהי׳ חוק קבוע בקרב ישראל עד סוף כל הדורות להזכיר ע״י שבח הודי׳ והלל את המאורע הנסי של כריתת הירדן, והיינו ״לזכרון לבנ״י עד עולם״.

היוצא לנו מכל הנ״ל כי מה״ת יש חיוב גמור לעשות שום זכר לנס — והנה בקביעת ימי פורים ליו״ט ולמשתה ולשמחה כפי הנראה מגמר׳ מגילה ז׳ ששלחה אסתר לחכמים קבעוני לדורות, ורק בקושי הסכימו החכמים אחרי שמצאו לזה סמך מקרא דכתב זאת זכרון בספר, ולכאו׳ קשה דמ״ש מחנוכה ושאר ימים שנרשמו במגלת תענית קודם שבטלה, עיין ר״ה י״ח וי״ט באריכות סוגי׳ הש״ס, והיות שכאחד משרידי הפליטה רק ספרים מעטים במחיצת אין אתי להאריך בזה, — אבל נאמנים עלי דברי ק״ז החת״ס זצוק״ל בתשובותיו לאו״ח קס״ג קצ״א וקצ״ג ובתשובה האחרונה בחלק או״ח המפורסמת, וממש שכינה מדברת מתוך גרונו הקדוש בעל החת״ס זי״ע ועכ״י, והוא קבע במסמרות נטועים: א. דיש חיוב מה״ת לעשות שום זכר לנס שאירע לנו ולצבור דמה מעבדות לחרות ממות לחיים כש״כ, עיין בגמר׳ מגילה י״ד ע״א. ב. איכות וכמות הזכרון הוא מדרבנן, כגון קריאת המגילה, משלוח מנות והדלקת נר חנוכה הכל מדרבנן, אבל שום זכר, עכ״פ איסור הספד ותענית הוא מדאורייתא מק״ו. ג. גם צבור או יחיד מצי לקבוע יום מועד לעצמם, ולא רק רשות אלא חיוב גמור לקיים יום שנעשה בו נס וכמבואר בגמר׳ עירובין מ״א ברייתא דר״א בר צדוק עיי״ש, וסיים החת״ס הנ״ל: הרי קמן כי יש כח ביד הקהל לתקן עליהם ועל הנלוה עמהם חוק ולא יעבור, וכן נוהגין כמה קהלות ישראל, ומגדולי יחידיהם שעושין כן ביום שאירע בו נס עכ״ל הטהור, זהו תורת משה רבן של כל בני הגולה מרן החת״ס זצוק״ל, ומי יהון את ידו לחלוק עליו חלילה בדבר זה.

ועתה נבוא לעיקר מאמרנו השאילה: האם יש להכניס את נס הנצחון במלחמת השחרור והקמת מדינת ישראל עצמאית לתוך מסגרת הנסים הגדולים שאירעו בתולדות עם ישראל מאז היינו לגוי?

אני תמה ושואל: מי שמאמין באמונה שלימה ..שהבורא יתברך הוא בורא ומנהיג לכל הברואים, והוא לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים״, מי שמאמין באמונה שלימה במאמר חז״ל חולין ז׳ ע״ב אמר רב חנינא אין אדם נוקף את אצבעו מלמטה אלא א״כ מכריזין עליו מלמעלה שנאמר מד׳ מצעדי גבר כוננו ואדם מה יכין דרכו. מי שמאמין באמונה שלימה בקרא בשירת משה ״ד׳ איש מלחמה ד׳ שמו״ ואמרו במדרש שאם צרכו ישראל להם למדך שהקב״ה עושה להם מלחמה. אוי להם לאוה״ע מה הם שומעין באזניהם שהרי מי שאמר והי׳ העולם עתיד להלחם בם, מי שמאמין בתורת משה דכתיב בה יצב גבולות עמים למספר בני ישראל — (עיין ברבנו בחיי על התורה וז״ל ובפסוק זה מפורש כי אין ישראל נתונים תחת ממשלח הכוכבים והמזלות אבל הם למעלה מהם, והמעלה הזאת לא זכתה שום אומה אליה ולא עשה כן לכל גוי, עכ״ל הזהב) אני שואל האם מי שמאמין בכל אלה — והם המה יסודי התורה והאמונה וכל מי שעומד על בסיס התורה הכתובה והמסורה בודאי שהוא מאמין באלה עיקרי האמונה שנמסרו לנו מדור דור ואשר עליהם נשען כל בית ישראל — האם אפשר שאיש חרד כזה ירהב עוז בנפשו לומר שנצחון מלחמת השחרור והקמח המדינה היה רק מקרה בתולדות עם ישראל, מעשה בני אדם בלי רצון הבורא יתברך שעושה את כל המעשים, בלי רצון והסכמת השגחה העליונה ובלי עזרת צור ישראל וגואלו, האם אפשר שמי שמחזיק ומכנה א״ע בשם ירא וחרד לדבר ד׳, מי שדומה לו שיש לו זכות ומשפט להיות נמנה כאחד ממחנה החרדים, האפשר שיעלה בלבו אפילו רק צל של ספק. כי בנצחון הנפלא והכרזת מדינת ישראל כמדינה עצמאית שהודו לה כמעט כל אומות העולם — חוץ ממדינות ערב — התבטאה גלוי לכל ישועת ד׳ שומר ישראל שהבטיח לנו בתורתו הקדושה ואף גם זאת בהיותם וכו׳ לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם? האם אפשר שמי שאינו מוכה בסנורים יכחיש את העובדה כי מלחמת השחרור היתה מלחמת מעטים כנגד רבים. כשש מאות אלפי חושני ארץ ישראל נגד ארבעים ויותר מליונים ערבים, ובלי להיותם מזויינים בכלי נשק אך ורק באמונה שלימה וגבורה עילאית אהבת המולדת הישנה ורק הודות לזה ולחסדי א ל עליון כי לא תמו ולא כלו רחמיו זכינו לנחול את נזר הנצחון, האם אין זה דומה לנס חנוכה אשר עליו קבעו לדורות — לפי דעת הרמב״ם — הדלקת נר חנוכה בכ״ה בכסליו? רק מי שהוכה בסנורים או שרוצה ביודעין להתעקש יוכל להכחיש אמת הברורה כשמש, כי נס גדול הי׳ שם בארץ בשנת תש״ז ותש״ח — ולנס זה אסור לעשות חג וזכרון, איש שכך הוא חושב אין תרופה למכתו! ואין מן הצורך להאריך בפרט זה וכל מי שיש לו דעת צלולה ולב מאמין ורואה בעינים פקוחות תהליך והשתלשלות הענינים וירא וחרד באמת ובתמים לדבר ד׳ יודה ויאמר כי נצחון של צבא הגנה לישראל במלחמת השחרור הי־ אצבע אלקים. ומי שמכחיש בזה בלב עקש ונפתל וסוגר עיניו מראות לאיש כזה לא יועילו שום ראייות שבעולם כי כל הרוחות לא יזיזון אותו ממקומו ומעמדתו

אחרי כל המשא ומתן שערכתי אני אומר: הנה כאלפיים שנה חבאנא לדינא: עפ״י האמור לית דין צריך בושש, כי תושבי ״ישראל״ ששם הי׳ שדה קרב, וכל היישוב כולו הי׳ בסכנת מות גדולה, כי אלו הי׳ ח״ו נוצחים הערבים לא הי׳ נשאר ח״ו שריד וכו׳, בני ארץ ישראל פשיטא ופשיטא שמחוייבין מה״ת לעשות לנס זה שום זכר — כלשון החת״ס ז״ל, — עיין עוד בתשובה חיו״ד סי׳ רל״ג לר׳ עמרם חסידא, שטרח ליישב המנהג בעיר מולדתו בפפד״מ לעשות פורים בכ״ז לאדר.

לעומת זה הי׳ מקום לשיטת המתנגדים בגולה, האומרים, כי בני הגולה שלא הי׳ בסכנת מות בשעת מלחמת השחרור אינם מחוייבים מה״ת כלל לעשות שום זכר לנס הנעשה בארץ ישראל. אבל מי ששוקל בעייה זו מנקודת־מבט גבוהה יבוא לידי המסקנא: כי מתוצאת מלחמת השחרור הי׳ תלוי גם מצב ומעמד כל בני הגולה. אם הי׳ ח״ו נוצחים הערבים, והקמת מדינת ישראל ח״ו היתה לאל, עובדה זו היתה גורמת ומושכת אחריה התמוטטות מוסרי וחומרי של כל בני הגולה שבתפוצות, התעוררות גלי השנאה של העמים במדינות השונות, ומי יודע עד היכן הי׳ הדברים מגיעים בתוצאותיהם. לעומת זה נזר הנצחון במלחמת השחרור בארץ הקרין אורו הבהיר גם על שמי יהדות שבתפוצות, שם ״היהודי״ שירד בימי השואה פלאים עד שהיינו לשמצה, לחרפה לבוז ולקלון במשך תקופת הטרגדיה הנוראה, התעלה לרגלי הנצחון תואר והדר, ותחת ״המגן דוד הכתם״ שהיינו נושאים לסימן של שפלות ובוז בעיני העמים, נשאנו בגאות ובריש גלי את שם ״היהודי״ וזכינו ששם ״היהודי״ הי׳ לגאון לכבוד ולתפארת! וכן כל זכיותנו הקיימות במדינות הנאורים הי׳ תלויות ועומדות בסכנה, ומי יודע מה הי׳ כהיום מצבנו בגולה, לולי הנצחון במלחמת השחרור שבארץ. האם אין נס הגדול הנעשה שם בארץ מחייב גם אותנו בני הגולה להודות ולהלל, לשבח, לפאר ולרומם את מי שעשה לנו נסים האלה? אך למותר יחשב בעיני להאריך עוד בענין זה, שנראה כברור ופשוט למי שיש לו עינים לראות ורוצה לראות, ותל״א.

ב

מה שנוגע להשאלה, מה תהי׳ המסגרת של חגיגה הדתית ביום העצמאות ויום הזכרון? הנה לפי דעת קדשו של החת״ס ז״ל בתשובותיו הנ״ל, יצאנו ידי חובת חיוב התורה באיסור הספד ותענית ביום העצמאות, ממש כמו באדר ראשון דימים י״ד וט״ו אסורין בהספד ותענית כמבואר בגמר׳ מגילה י״ד והיינו טעמא דבאיסור הספד ותענית ביום הנס יצאנו ידי חובת הדאורייתא לעשות שום זכר לנס, אבל נשאר לנו עוד כר נרחב לתקן תקנות מדרבנן כדי לתת מילוי להמסגרת של איסור הספד ותענית ע״י תפלה חגיגית בצבור אמירת הלל, עשיית סעודת יו״ט, הכל כפי שיחליטו הסמכיים העליונים עפ״י שקול דעתם דעת תורה. [אני שואל: הכי אפשר להעלות על הדעת שאנו עוברין על לאו דלא תשא את שם וכו׳ לשוא אם אנו אומרין הלל בברכה כדי לתת שבח והודי׳ לצור ישראל וגואלו ומושיעו בעת צרה?]

הנה אמירת הלל בר״ח, בפרט בברכה, ואפלו בצבור הוא אותה הלכה פסוקה, ומסתם ופשטות סוגי׳ הש״ס נראה דאין אומרין את ההלל בר״ח כלל, עיין היטב גמר׳ ערכין י׳ ע״א ותענית דף כ״ח, ובתוס׳ ורא״ש שם, והמחבר גופא בסי׳ תכ״ב באו״ח הביא שיטת הרמב״ם ומנהג א״י שלא לברך לא בתחלה ולא בסוף, ולא אאריך בביאור שיטת המחולקות כי אין כאן מקומו, אבל פוק חזי בכל ערי הגולה לא ערער אדם מעולם על אמירת הלל בברכה, דבר שאין לו יסוד בגמר׳ אלא אדרבה משמע להיפך אפילו שלא לאמרו, והטעם לאמירת הלל בר״ח כמנהג בעלמא מיוסד משום דחדוש הלבנה מורה על חדוש מלכות בית דוד שיתקיים בב״א, ובהלל מרומז חדוש המלכות בהפסוק אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה לכשיבא משיח בן דוד מלך ישראל, אשר לכן אומרים בברכת חדוש הלבנה שהם עתידים להתחדש כמותה, ואנו אומרים הלל ושבח על העתיד — עיין במאמרנו לשבת שירה, — ובכן האם יש עוד ספק שיש חיוב להנהיג לומר הלל — בברכה או בלא ברכה — ביום ה׳ אייר, שבו הוכרזה הקמת המדינה, לית דין צריך בושש לפי דעתי הפעוטה!

ואני תפלה להשם שיערה ממרום רוח חדשה בקרבנו ואז נהי׳ כולנו מודים, כי הנצחון הנפלא במלחמת השחרור, מד׳ היתה זאת, ואז יהי׳ יום ״ה׳ אייר״ יום חשוב וגדול־הערך בעיני כל שדרות החרדים בלי הבדל ובלי יוצא מן הכלל, כאותו היום שעליו ניבא הנביא עמוס: ביום ההוא אקים את סכת דוד הנופלת!

ולסיום מאמרי הנני פונה אל כל תושבי מדינת ישראל אל כל אחב״י הנתונים בצרה ובמצוקה ארים כשופר קולי: ללא חת וללא פחד! תפלתו של דוד מלך ישראל חי וקיים בתהילים פ״ג: אלקים אל דמי לך אל החרש ואל תשקוט אל, כי הנה אויביך וכו׳ אמרו לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד וכו׳ יבושו ויבהלו עדי עד ויחפר ו ויאבדו.

תפלה זו נשמעת מפי גרון אומה הישראלית בארץ ובגולה שוועה זו בוקעת ועולה עד שמי השמים אל כסא הכבוד. תפלת עם ישראל לא תשוב ריקם, תהי׳ נשמעת, ויתקיים מאמר חז״ל בימינו ולעיננו (סנהדרין ק״ו ע״ז]: אוי מי יחי׳ משוחואל. ארשב״ל אוי לה לאומה שתמצא בשעה שהקב״ה עושה פדיון לבניו, מי מטיל כסותי בין לביא ולביאה בשעה שנזקקין זה עם זה, וכתב רש״י ז״ל: אוי לה לאומה שתהי׳ באותן הימים שיעלה על דעתה לעכב ישראל, לעכבן שלא יזדקקו זה לזה דמסוכן הוא, כלומר, אוי הוא שיכול לעכב את ישראל והקב״ה מכניסם עכ״ל! חזקו ואמצו ובטחו בהשם ובישועתו, אויבנו ילבשו בושת ועלינו יציץ כמו לשעבר נזר הנצחון גם לעתיד וכימי צאתנו ממצרים יראנו נפלאות אמן.

בגולה בחודש אייר תשט״ז,
זעירא דמן חברייא.