שביבי אש - חגים וזמנים
יום הכיפורים

במשנה (יומא פ״ח מ״ט): האומר אחטא ואשוב, אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה, ובגמרא (יומא פז ע״א): למה לי למימר תרי זימנא, כדרב הונא, דאמר רב הונא אמר רב: כל שעבר עבירה ושנה בה נעשה לו כהיתר.

ברש״י: כיון שחטא שני פעמים שוב אין מםפיקין בידו לעשות תשובה לפי שהעבירה דומה עליו כהיתר.

והוא פלא, כי אם חטא בפועל לעשות הרע, מה לי אם אמר מה לי אם לא אמר, בין כה או כה כהתירא דמיא ליה? ועוד קשה, מה זה שאמר אין מםפיקין בידו לעשות תשובה, הלא הוא גם הוא לא ישוב, יען כהתירא דמיא ליה?

ולולא דברי רש״י נראה לרבנו (נ״י) [זצ״ל] בכוונת הגמרא, כי הש״ם היה סובר בפי׳ המשנה כפשוטו, שחטא ב׳ פעמים על דעת לשוב ואז אין מםפיקין בידו לעשות תשובה, והיה קשה לו מאי שנא מיום הכפורים דתנן(יומא שם): ״האומר אחטא ויום הכפורים מכפר אין יום הכפורים מכפר אפילו על פעם אחת״, ולכן פריך למה לי למימר תרי זימנא.

אבל באמת חילוק גדול יש בין זה לזה, כי הנה יום הכפורים בא מאיליו, ואם נאמר כי הסומך עליו בפעם ראשונה מכפר, א״כ הותרה הרצועה, כי כל אחד יעשה מה שלבו חפץ על סמך זה. אכן בחוטא על מנת לשוב, הלא התשובה לא באה מאליה, רק אם הוא יתן אל לבו לשוב ויתחרט באמת, ומי יודע אם ישוב, ולכן לא ירהב כל אחד לחטוא על מנת לשוב, אלא דאם כן מה בין אם חטא על מנת לשוב פעם אחד או פעמים הרבה, ולמה אין מםפיקין בידו לעשות תשובה. לכן מסיק הש״ם דמתני׳ מיירי ברוצה להערים, יען יודע הוא כי העובר עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר ולעולם לא ישוב עליה, לכן מתחכם ואומר, כי הוא לא יחטא שתי פעמים בזה אחר זה בלא תשובה בנתיים, כי אז נעשית לו כהיתר, רק יחטא וישוב עליה והוי כאלו לא חטא, ואח״ב יחטא שנית ואז לא נעשית לו כהיתר כי לא שנה בה, יען הראשונה כבר אזלא לה, ואח״ב ישוב ג״כ ויחטא עוד.

ולזה אין מםפיקין בידו לעשות תשובה על הראשונה, יען אם ישוב עליה הלא יחטא שנית, אבל אם לא יזכה לשוב ינצל מן החטא. וזהו שמתרץ הש״ם כדרב הונא דאמר רב הונא אמר רב כיון שעבר וכו׳, ר״ל כי מתני׳ לא מיירי כסברת המקשן שחטא שתי פעמים על מנת לשוב, רק מיירי ברוצה להערים על דברי רב הונא שלא תיעשה לו כהיתר אם יעבור עליה שתי פעמים, לכן אומר אחטא ואשוב מקודם ואח״כ אחטא וג״ב אשוב, אז אין מםפיקין בחטא הראשון שישוב. וזה ברור בדברי הגמ׳ ודו״ק.


במשנה: האומר אחטא ויה״ב מכפר אץ יוה״כ מכפר (יומא לף פה ע״ב).

בגמרא (שם פז ע״א): לימא מתני׳ דלא כרבי דם״ל שיוה״ב מכפר לשבים ולשאינם שבים, אפילו תימא רבי אגב שאני.

ברש״י,: מאחר שעליו הוא סומך לחטוא אינו מכפר.

וכבד הקשה חכם אחד לרבנו (נ״י) [זצ״ל], דלפי זה למה לא משני במם׳ שבועות (לף יג ע״א) דפריך שם לרבי: ״כרת ביוה״כ היכי משכחת לה״. ונדחק לתרץ, ולמה לא תירץ בפשיטות דמשכחת לה באומר אחטא ויוה״כ מכפר?

והשיב לו רבנו (נ״י) [זצ״ל] דברים נכוחים, דלא קשה מידי, יען אם נאמר דלא משכחת כרת רק באומר אחטא ואשוב, א״כ לישתוק קרא מכל וכל ולא תחרוץ משפט כרת לנפש אשר לא תעונה ביום הזה רק תכתוב העשה דועניתם, ואם לא ידע האדם שחייב כרת לא יבא לידי כך לומר אחטא ויום הכפורים מכפר הכרת, ואם כן ממילא לא יתחייב כרת, יען יום הכפורים מכפר, וזה ודאי לא נוכל לומר, כי הודיענו כרת רק כדי לחייבו כי זה לא ניחא להאמר ודו״ק.


במשנה: אמר רבי עקיבא אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרין ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים, שנאמר (יחזקאל לו, כה) וזרקתי עליכם מים טהורים וכו׳ (יומא פרק ח מ״ט)

הנה רבי עקיבא אחרי אשר שמם מקדש ונשרף היכל ה׳, יצא לנחם את ישראל על דבר כפרת יוה״כ אשר יכפר בפַּר הַחַטָּאת ושְׁנֵי הַשְּׂעִירִם כמשפטם, ועתה חסרנו כל אלה.

הנה שנים הנם בעוכרי נפשינו לעשות הרע ויתיצבו כנחש על דרך ה׳: א׳, התאוה היא ראשית חטאת, והיא תוליכנו שולל לעשות הרע. ב׳, היא מחית נפשינו אשר עולה כבד מנשוא, ותכריענו להטות מדרך ה׳. והנה בהיות ישראל על אדמתו אדמת הקודש אשר עיני ה׳ בה תמיד, אז לא התעוררה תאותו למעלה ראש, ולא היה היצה״ר שולט בשתי ידים להדיחו מעל ה׳, כי הוא מקום מוקטר ומוקדש לה׳ ואוירא דארעא מחכים (ב״ב קנח ע״ב) רֵאשִׁית חָכְמָה, יִרְאַת ה׳ (תהלים קיא, י), גם מצאה ידו די מחית נפשו והותר בלי עמל וכעם, כי שאנן היה ושוקט על שמריו, איש תחת גפנו ואיש תחת תאינתו, אז חטאתם כבדה מאוד אם הטו מדרך ה׳ ויתיצבו על דרך לא טוב, לכן דרוש היה להם מאוד לעשות ביום הצום את החטאת ואת האשם לכפר בעד אשמתם הגדולה.

אולם בעת צאת ישראל מעל אדמתו והגלה עם הגולה בארץ לא להם, נצב היצר הרע כצר להדיח מדרך ה׳, כי שם עז כחו ואין מידו מציל, כאשר אמרו (כחובות קי ע״ב): כל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה. גם מחיתו תשביעהו מרורים, כי בנפשו יביא לחמו, וכבד ממנו מאוד לשמור את מצות ה׳, הן על פת לחם יפשע גבר (משלי כח, נא), לחטוא באלהים לחלל שבתות ומועדי ה׳ ויכחש בעמיתו, כי חרפת רעב מי יוכל שאתה, ולכן לא יגדל עונו מנשוא, וה׳ הטוב יסלח להם בשובם אליו, ואם אין לנו לא כהן ולא מזבח לכפר על מי יש לנו להשען, על אבינו שבשמים, והוא יעשה עמנו חסד ואמת.

וזה שאמר רבי עקיבא ״אשריכם ישראל״, אף אם חרבה עירנו ושמם מקדשנו, בכל זאת יש לנו על מי להשען על ״אבינו שבשמים״, ר״ל כי כופר נמצא על חטאינו באשר נאמר כי רחק ממנו משיב נפשנו ועלה לשמים, ולא יערה את רוחו עלינו בִּרְכֹת שָׁמַיִם מֵעָל להבין ולהשכיל, גם את ברכתינו לקח בִּרְכֹת תְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת, כי לא נשאר לנו בלתי אם גויותינו ובזעת אפים נאכל לחם.

וזה הוא התנצלות גדול לכפר על כל חטאתינו כמו עבודת יוה״כ. וליתן עוז ותעצומות לדבריו אלה, הביא את דברי הנביא יחזקאל אשר הוא מדבר שם מימי הגלות המר, ואומר: "וזרקתי וכו׳", כי הנה ההבדל בין טומאה לגלל הוא, כי הטומאה אינה נראית לעינים, וגלל הוא דבר מאוס הניכר לעין כל רואה. ושתים אלה ירמזו לשתי מיני עבירות אשר זכרנו, כי המפגל את נפשו במאכל טמא לנפש אדם ואיסורי עריות מגואל יקרא בגופו ונפשו, כאשר כתבו בתוס׳ חולין (ה ע״ב ד״ה צדיקים) כי גנאי הוא ביותר לאכול דבר איסור, כי זאת יעשה רושם בגופו עד שיאמרו (ע׳׳ז מט ע״א) ״בהמה שנתפטמה מדבר איסור פסולה לקרבן״, וכן איסורי עריות כידוע, ולכן נקראו אלה העבירות בשם גלל. אולם אשר יעשה האדם בעניו ודחקו בחילול שבת להונות את עמיתו וכדומה, יתרון להם מן הראשונים כי לא יעשו את גופו מגואל כפגר מובס, ואלה נקראים בשם טומאה, שאין רישומה ניכרת כל כך.

וזה שכתוב: ״וזרקתי עליכם וכו׳״, אזרוק מרחוק ממקום גבוה, כי אני בשמים ואתם בארץ אויביכם, וזה בעצמו הוא לכם התנצלות, ולכן: ״וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם״.

ומוסיף עוד מעלה אשר בגלות מה שלא היה בזמן המקדש: ״ואומר ״מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל מוֹשִׁיעוֹ בְּעֵת צָרָה״ (ירמיה יד, ח) - ״מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקב״ה מטהר את ישראל״, כי זה בעצמו שאין לנו על מי להשען רק על אבינו שבשמים, זה יחדש רוח נכון בקרבנו ויכין את לבבנו אליו לעבדו, וכל זמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה משתעבדין לבם לשמים. והנה טהרת המקוה היא, כי יבוא תחת המים ויבדל מכל וכל, רק המים מכסים אותו מכל עבר. וכן ישראל, אם אין להם על מי לישען ואין מחזיק בידו, ומכל עבר אל ה׳ עיניו שיחנהו, זאת יטהר אותו וירחץ בנקיון נפשו יותר מפר החטאת ושעיר המשתלח, כי רחמנא ליבא בעי (סנהדרין קו ע״ב).

ובזה יש לפרש: ״יִשְׂרָאֵל נוֹשַׁע בה׳ תְּשׁוּעַת עוֹלָמִים״ (ישעיה מה, יז), ר״ל תשועת עולם לדור ודור אף בימים אשר הר ציון שמם מבלי באי מועד להקריב שם, אז נושע בה׳, והוא ״תְּשׁוּעַת עוֹלָמִים״. וזה שאומר: מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל ה׳ (ירמיה יד, יג) מה מקוה מטהר וכו׳, כי תוכה יכנים את כל גופו וסביביו מים רבים, כן הקב״ה מטהר את ישראל בזמן שהן מםתכלין כלפי מעלה, ואליו לבדו עיניהם תליות. והבן.